"אנחנו עדיין בסוכת האבלים, ועדיין מקבלים אנשים. מגיעים אנשים שאנחנו אפילו לא מכירים אותם, ועדיין באים אלינו לנחם. זו אבדה גדולה. אנו לא מעכלים את המצב", אומר ג'לאל דוד, אחיינו של עאמר חוג'יראת, ל'דבר'. חוג'יראת, עובד קבלן של משרד הביטחון משפרעם, נהרג ביום שלישי שעבר מפגיעת רחפן נפץ בכלי ההנדסי שבו עבד. בנו בן ה-19, שעבד עמו נפצע.

"אני הראשון שקיבלתי את הטלפון", מוסיף דוד. לדבריו, השיחה הגיעה ממספר לא מזוהה אבל אז הוא שמע את קולו של הבן: "הוא אומר שני משפטים, 'אני בצפת, ו'אני לא יודע איפה אבא'. בהתחלה לא הבנתי שזה בית החולים שם. הוא גמגם ואמר 'ראיתי אבא שלי באוויר".

היו סרטונים ברשת לפני שהרשויות דיברו עם המשפחה

לאחר השיחה, דוד מיהר לבית החולים: "הבנתי שיש משהו לא בסדר. הבן אמר שהוא לא יודע איפה עאמר. חששנו שהוא נחטף. בבית החולים אמרו לנו שרק הנער הגיע". רק כעבור המתנה של כמה שעות, נאמר לו שזק"א מטפלים בגופת האב. "הבן עדיין מאושפז", הוא מספר. "עד אתמול הוא לא ידע שאביו הלך לעולמו. הוא עדיין בהלם".

על פי דוד, "הבן של חוג'יראת סיפר למשפחה שאבא שלו ניגש לקבינה לרגע, ואז זיהה רחפן. הוא קרא לאבא שלו וסובב את הזרוע של הכלי כדי לנסות להרחיק את הרחפן". המשפחה, למרבה הצער, ראתה סרטונים מהתקרית שחיזבאללה הפיץ ברשת, לפני שהרשויות דיברו איתם: "רואים את הכלי מתקרב לחלון ומזהים את הדמות".

"אני בצבא, עובד איתם. אני לא יכול לעזוב"

"(צה"ל) לקחו להם את הטלפונים", אומר דוד, "אמרו להם שיש האמר (רכב שטח צבאי) שמלווה אותם, ואין מה לדאוג. בסרטונים של האויב רואים שאין שם אף חייל. הם פשוט נזרקו לתוך לבנון, נזרקו לבד. הם היו לבד, אם הילד לא היה מרים את הזרוע של הכלי, היינו מאבדים עוד אחד".

כוחות גבעתי בדרום לבנון (צילום: דובר צה"ל)

לדבריו, מאז הלוויה, בני המשפחה מחליפים מקום בין סוכת האבלים בשפרעם למיטתו של הבן בבית החולים: "עד היום לא קיבלנו שיחה מנציג של הממשלה. ממשרד הביטחון הביאו לנו את הציוד האישי שלהם, ואמרו שייתנו לנו תמונת מצב מלאה על התקרית. עד היום הם לא באו. עד עכשיו לא קיבלנו כלום".

חוג'יראת עבד במשך זמן רב עם משרד הביטחון. "בשבעה באוקטובר הוא היה בדרום", מספר דוד, "כשהתחיל מבצע 'שאגת הארי' הוא עבר לעבוד בצפון. מדובר באיש שרצה לפרנס את המשפחה שלו. אדם חרוץ, אהב לעבוד כל הזמן, המטרה שלו הייתה לפרנס בכבוד. הוא אפילו לקח את הבן שלו לעבוד אתו, ללמוד את העבודה.

"בכל אירוע שהוא, לא משנה אירוע קשה או שמח, עאמר היה הראשון שנמצא שם. הוא אהב לתת ולעזור. הוא עבד גם בשעות לא שגרתיות. הוא היה אומר, 'אני בצבא, עובד איתם. אני לא יכול לעזוב'. הוא היה בן אדם של נתינה גדולה".