בשנים האחרונות, האלימות בחברה הישראלית הפכה מאירוע חריג לתופעה שגרתית ויומיומית. היא מחלחלת לכל מרחב אפשרי: לרחובות, לבתי הספר, לרשתות החברתיות, לכבישים, לבתים הפרטיים ולפוליטיקה הארצית והמקומית. ההתייחסות התקשורתית והציבורית למופעי האלימות הללו כאל "אירועים בודדים" מפספסת לחלוטין את התמונה האמיתית והרחבה.

אלימות אינה פעולה כירורגית המנותקת מהקשר, אלא תוצאה ישירה של הזנחה מתמשכת, לחצים, נורמות עקומות והסכמה בשתיקה. הדיון הציבורי, בעצלותו, נוטה לעסוק תמיד ב"אירוע האחרון", שנשכח כבר למחרת לטובת מופע האימים הבא. אך האלימות אינה מתחילה באגרוף הראשון; היא מתחילה באקלים החברתי, בשפה המידרדרת, בתחושת חוסר האונים והפחד, באובדן האחריות המשותפת ובהתעלמות מסימני האזהרה. ובעיקר, היא מתחילה במנהיגות שבוחרת פעם אחר פעם לחמוק מהתמודדות אמיצה מול התופעה ההרסנית.

התפוצצות אלימות הנוער המוקרנת מול עינינו לאחרונה היא פועל יוצא ברור של הזנחה פוליטית, חינוכית ומקומית. המערכות לא השכילו לקרוא נכון את מצבם הנפשי של הצעירים – לא בימי הקורונה ולא בצל המלחמה. בקורונה, איבדו בני הנוער את מרחבי השגרה המוגנים ונשאבו לבידוד מאולץ מול המסכים והרשתות החברתיות המסוכנות. לאחר מכן, הגיעו אירועי השבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", שריסקו את תחושת הביטחון ויכולת הניבוי שלהם, כשהם ניצבים מול איום קיומי ממשי. האירועים הקשים הללו כמעט שלא עובדו רגשית; במקום זאת, המערכת מיהרה לכפות חזרה מלאכותית לשגרה, שנקטעה שוב ושוב.

לכל אלה מתווספת הדוגמה האישית העגומה שניבטת מלמעלה. בשנים האחרונות בני הנוער צופים בעיניים פעורות בהנהגה ה"גדולה" הופכת את השיח הפוליטי לזירת התגוששות בריונית, נטולת כבוד מינימלי, ובכך נותנת למעשה הכשר ולגיטימציה לאלימות מילולית ואחרת.

ההתמודדות עם מגפת האלימות מחייבת מעבר מסיסמאות נקודתיות למדיניות של אפס סובלנות. קריאה זו חייבת להיות מעוגנת בתוכנית עבודה רחבה ואמיצה הדורשת הצבת גבולות, אורך רוח ושילוב נטול אגו של כלל גורמי האכיפה, החינוך, המשפט, והרווחה.

ח"כ לשעבר מאיר יצחק הלוי במליאת הכנסת (צילום: דוברות הכנסת/ נועם מושקוביץ)

הייתה לי הזכות הגדולה להיות מיוזמי וממובילי התוכנית "עיר ללא אלימות", שהחלה כפיילוט באילת (עת כיהנתי כראש העירייה) והפכה לתוכנית לאומית מוצלחת בתקופתה. כבר בצעדינו הראשונים היה ברור שהמפתח להצלחה טמון בשילוב זרועות מוחלט בין כלל הגורמים. לכולם הוצבו יעדים ברורים, כאשר צוותי מדידה בחנו בכל עת את הביצועים:

• מרכיב האכיפה: מבוסס על תקציבים ייעודיים, הצבת יעדי הצלחה לתחנת המשטרה, רישות במצלמות, נוכחות משטרתית ואזרחית בשטח, ושיתוף פעולה הדוק וקבוע בין המשטרה למנהיגות המקומית.

• מרכיב החינוך: הכנסת צוותים מיומנים למוסדות החינוך, מעורבות אמיתית של ההורים, השבת הסמכות למורה (ולהורה), בניית שפה מגשרת, תוכניות לעיבוד רגשי ולכישורי חיים, וחיזוק החינוך הבלתי פורמלי.

• מרכיב החקיקה: החדרת כלים הרתעתיים מודרניים, התאמת חוקים למאבק באלימות ברשת, ועידוד מנגנוני שיקום פורה לנזקקים.

כדי ליישם זאת, נדרש להקים בכל רשות מקומית מטה משולב ורב-זרועי, שתכליתו אחת: מיגור מוחלט של תופעות האלימות.

אלימות אינה גזירת גורל; היא תוצאה של הזנחה ותנאים שהבשילו באין מפריע. חברה חפצת חיים חייבת להציב את הנושא בראש סדר היום שלה, לפעול באומץ ולהבין שאלימות אינה בעיה סקטוריאלית, עדתית או גילאית – היא תוצאה וביטוי של התנהלות מנהיגותית מזניחה. אם לא נתעורר ונציב גבולות ברורים, החשש יהפוך למציאות: האלימות תגיע לכל עיר וכפר, ותתדפק על דלתו של כל בית בישראל.

מאיר יצחק הלוי, לשעבר סגן שר החינוך וראש עיריית אילת, יו"ר אגודת הידידים של אקדמיית אלקאסמי