הסרט הדוקומנטרי 'נפילה בפצע פתוח', שיוקרן בפסטיבל הסרטים ברהט (13-15 במאי), נפתח בסצנה שבה נראה עץ. העץ מסמל את שארית המקום שממנו גורשה משפחתו של יוסף אבו מדיעם ב-1948. גם אחרי כל השנים אבו מדיעם (56) מרהט, שלו זהויות רבות – בעלים של נגרייה, נשוי ואב לעשרה ילדים, בוגר תוכנית מנדל במנהיגות חברתית, במאי סרטים ואזרח ישראלי – עדיין חי את הזהות הפלסטינית ונושא זיכרונות ילדות מעזה וקרובי משפחה שחיים ברצועה.

סרטו, שנוצר בשיתוף עם הבמאי אופיר טריינן, עוסק במשא הכבד והמורכב שמלווה אותו כל חייו: הזהות הפלסטינית/ישראלית החצויה – פרדוקס שהחריף על רקע אירועי שבעה באוקטובר.

הסרט צולם לאחר שבעה באוקטובר ומתעד את הקרע ההולך ומתרחב שהוא ובדואים נוספים מהנגב חשים בעודם מתנהלים בין שני עולמות: העולם של החברים מהקיבוצים בעוטף שנפגעו והעולם של בני המשפחה והחברים בעזה שסובלים מהפגזות צה"ל.

הזהות כזירת קרב פנימית

באמצעות הסרט מעלה אבו מדיעם על פני השטח את ההתמודדות עם הזהות הלא-שלמה הזאת, שהיא חלק בלתי נפרד וקבוע מחיי הבדואים בישראל. בסרט אפשר לראות כיצד הזהות החצויה הזאת נמתחה עד כדי חשש לקריעה בשבעה באוקטובר, באמצעות הצגתם של בדואים מהנגב שנפגעו באופן אישי בטבח ואילו קרובי משפחתם בעזה נפגעו בשל המלחמה.

"הכאב הוא חיי יום יום. זה נמצא בנו וחי איתנו יום יום. זה לא התנקז לסרט הזה", מסביר אבו מדיעם ל'דבר'. לדבריו, אין פתרון פשוט: "לא תהיה הכרעה בין פלסטיני לישראלי. זה קיים בכל אחד מאיתנו… זה כל כך מורכב שקשה להסביר מאיפה זה. בשביל זה יש קולנוע. וזה היופי בעניין".

אחרי שבעה באוקטובר, קיווה אבו מדיעם לשינוי ביחס החברה הישראלית כלפי הקהילה הבדואית. סרטו מגלם את התקווה הזאת: הוא מתמקד במאבקם של החטופים הבדואים לחזור הביתה, ומבליט את גבורתם של אזרחים בדואים מהנגב שהצילו חיי אדם, יהודים וערבים כאחד, באותו יום נוראי. לדבריו, "הייתה ציפייה שהיחס של ישראל ישתנה כי היו בדואים שנחטפו לעזה והיו שהצילו יהודים".

אולם המציאות בשטח לא ענתה על הציפיות. הדרישה של החברה מהבדואים להוכיח את 'נאמנותם' למדינה, לדבריו, אף התעצמה – והסרט לא מספק מנוח או נחמה. מטרתו לחשוף כאב קיים, "לתת אגרוף בבטן הרכה", לדבריו. "אולי קשה לך לקבל את מה שנאמר שם, אבל אתה עדיין ממשיך לראות. הגדולה היא לשרוד ולחיות עם זה. להתפתח ולהצליח, לא בגלל שמרחמים עליך אלה בזכות הדברים שאתה עושה".

באופן כזה, באמצעות המצלמה, מנסה אבו מדיעם להשיג את הזכות הבסיסית ביותר שמגיעה לו ולקהילה הבדואית בישראל: "בסרט יש דרישה ברורה להכיר בנו כאזרחים סוג א'. אני לא צריך להיאבק למען הזכויות שלי – זה מובן מאליו".

בין ביקורת לפחד

אבו מדיעם אינו חושש לגעת באופן גלוי בפחד שקיים בחברה הבדואית מפני ההתייחסות כלשהי לחמאס ומשטרו בעזה. אמנם הביקורת שיש בחברה הזאת כלפי שלטון חמאס ברצועה אינה מוצגת בסרט, אך הכאב שנגרם לבדואים בישראל בעקבות כך בהחלט נשמע: "יש פחד. מה שיש שם, אנחנו יכולים לשמוע ולנטר במובן החיובי והשלילי. זה נמצא במעגלים שזה חונק אותך. אם תתקוף את חמאס, מה יעשו לאחים שלך שם? זה לא כמו שמנסור עבאס יכול לתקוף. זה שונה".

לכן, הוא אומר, הביקורת נשמרת מתחת לפני השטח: "אני כמעט בטוח שיש ביקורת פנימית שמדוברת בחדרי חדרים כלפי חמאס. ואנשים רואים את זה במונחי רווח והפסד – זה מסלול שאתה הולך ובסוף יש קופה, או שיש רווח או שלא".

"החזקתי מצלמה בפעם הראשונה בגיל 33"

חלומות הילדות של אבו מדיעם היו שונים. הוא נזכר כיצד בכל פעם המציאות גרמה לו להתפכח: "בכיתה ט' רציתי להיות טייס קרב. חלמתי על זה עד שהתבגרתי והבנתי שזה לא אפשרי לי". בדרך היו גם שאיפות להיות עורך דין, רופא, עובד סוציאלי, אבל כולן נדחו בשל ההבנה שהוא צריך לבנות בסיס כלכלי חזק ובית. לתחום הצילום הוא הגיע כי רצה ללמוד את מקצוע צילום החתונות, וכשהוצע לו ללמוד קולנוע לתואר ראשון – הוא החליט ללכת על זה: "אני אוהב קולנוע. כשהייתי צעיר, היינו נוסעים, אני וחברים, לקניון הנגב לראות סרטים בקולנוע".

אבו מדיעם המשיך ללימודי תואר שני במכללת ספיר, והיום הוא נמצא בעיצומה של תזה בנושא גבריות, שבה עסק הסרט הקודם שלו 'עיד', שעוסק בגבר צעיר מרהט שהותקף מינית בילדותו. אך בשונה מהגיבור שלו ב'עיד', אבו מדיעם יודע שלמרות היותו יוצא דופן בנוף הקולנועי בישראל, יש לו מקום: "אני שם. אני יוצר. אני במאי קולנוע, ואף אחד לא יכול לקחת ממני. גם אם חלקם לא יקבלו אותי – אני שם".

הוא מספר על האופן שבו הסרט עוזר לחבר אותו לאוכלוסיות שונות: "אישה דתייה ניגשה אלי לאחר שצפתה בסרט. היא אמרה לי 'כל הכבוד על הסרט. הוא אמיץ וכואב. ואני אומרת לך את זה כיהודייה'. וזה עשה לי טוב".

הוא גם מודע לכך שהיצירה שלו עשויה לעורר התנגדות: "תפקיד האמנות הוא ליצור שיח. אם כולם מסכימים, זו יצירה לא טובה. יהיו תגובות גם וגם. יאהבו או לא יאהבו. לגיטימי ביותר. אני גאה ביצירה הזאת".