זה לא היה אמור להיות ראיון. בימי המלחמה האחרונה עם איראן, באחד מביקורי אצל המפונים במלון בובו בתל אביב, פגשתי את תמרה חיימוב (52). היא תוארה בפניי כ"אם המפונים", אחת שיודעת הכול, ובעיקר יודעת לעזור. פניתי אליה כדי שתקשר אותי למשפחה שמתמודדת, כך הבנתי, עם קשיים מול הרשויות.

אנחנו מתיישבים מול שולחן אוכל קטן בחדר האוכל, לשיחה "על הדרך". סביבנו אנשים בפיג'מות, כלבים וחתולים. היא מספרת לי על עצמה: מנהלת עסק קטן לייבוא אופנת בוטיק; אם יחידנית לצעיר שניצל בפסטיבל הנובה; ובשנתיים וחצי האחרונות מובילה ביד רמה חמ"ל סיוע, מערך התרמה רחב היקף, דרך הטלפון הסלולרי שלה.

בשלב מסוים אני מבין שמדובר באישה שכדאי לתעד, ומבקש ממנה להקליט את השיחה. בעייתה של המשפחה שאליה חיימוב קישרה אותי כבר נפתרה, אבל השיחה איתה נשארה איתי, ודמותה נראתה לי כמבטאת משהו מרוח התקופה.

"אני חולשת על עשרות קבוצות, ולא אכפת לי שקוראים לי נודניקית", היא אומרת,  "ההתנדבות, האמפתיה והעזרה הם שרירים לכל דבר ועניין. לפני שבע שנים, לא הייתי יכולה לעשות כזה דבר, אבל כשאתה בזה – מתגלות בך יכולות מטורפות".

איך הגעת להוביל את החמ"ל?
בימי הקורונה פתחתי קבוצת ווטסאפ, 'מסירה מכל הלב'. אתה יודע, אנשים יושבים ימים בבית, מסדרים קצת, זורקים קצת, ואם כבר – בואו נחבר למי שצריך את זה. התחילה קבוצה אחת, ואז עוד כמה, תוך חודשים נפתחו קבוצות בכל הערים בישראל.

"זו הייתה התשתית למה שהתחלתי בשבת הארורה. הייתי אז בנסיעת עבודה באיטליה; בני יחידי, שיהיה בריא, בנובה. ניצל. לא צריכה לספר לך באיזה מצב הייתי, העיקר שהיום הוא בריא. סיים תואר שני בכלכלה, אני מאוד גאה. בכל מקרה. ב-8 באוקטובר, כשהבנתי ברוך השם, שלפחות אצלי הכול בסדר – אמרתי מיד: אוקי, מה עושים עכשיו?".

מפה לשם חיימוב התגלגלה לחלל במתחם 'אקספו' בתל אביב, והחזיקה במשך שנתיים את החמ"ל. המטרה: לתת גישה מהירה לציוד בסיסי עבור מאות אלפי המפונים, ועבור יחידות צה"ל. מבנה הפעילות מבוזר ואנרכיסטי. מאות קבוצות ווטסאפ שמאפשרות לתורמים, ממפעלי ענק שמבקשים לתרום מכולות ועד יחידים שאורזים חבילה, להעביר את תרומתם ליעדה.

"אנחנו לא מרלוג", היא מבהירה, "לא מאפסנים. עברו דרכנו כמויות ציוד בלתי נתפסות, למדנו לקבל ציוד ולהוציא אותו במהירות. בקשה? דרישה? אני שולחת הודעה לתוך היקום והמענה כבר יגיע. במלחמה הזו הרבה אנשים מרגישים שהם צריכים לעזור, האומנות היא לדעת לקשר".

יהיה מי שיעביר ציוד לגבול לבנון

יש שלוש מחלקות בחמ"ל של חיימוב: אחת אחראית לקבל בקשות; השנייה בודקת את הרלוונטיות ומעבדת מידע; והשלישית אחראית לשינוע הציוד. לדבריה, בדיוק לפני שנה, לקראת סוף החגים, התחילה להרגיש רגיעה, ואז נפתחה מלחמת איראן הראשונה.

"כשנפלו הטילים בבת-ים פתחתי חמ"ל בלאונרדו רמת החייל. ואז פתאום עוד פגיעה, ועוד מפונים, ועוד מלון. תמיד זזים. כוחו של החמל הוא בניידותו. פתאום יש לך אנשים שחיים חיים שלמים בחניונים.

"פונים אלי מעיריית תל אביב לעזרה. יורדת למטה ובודקת מה אפשר להביא. האנשים שאיתי יודעים לחשוב רק שעת חירום; צריך חולצה למפונה? צריך ציוד שינה לאנשים בחניוני תל אביב? לעולם לא להתייאש. חיילים שוב נכנסו ללבנון, ואין מי שיעביר להם ציוד עד לשטח? לא נורא. נמצא מישהו שיביא אותו לשער הגבול".

מה סדר הגודל של החמ"ל?
"בשנתיים וחצי מתחילת המלחמה הגיעו אלי 30 אלף איש שאיבדו את הכול, וכל אדם הוא מטרה. ההודעות שלי עברו בכמיליון ווטסאפים, ועברו תחתיי אלפי מתנדבים".

ספרי על מפגשים שאת זוכרת.
"פגשתי בחור בן 18 שהגיע מארה"ב. עם אש בעיניים, בלי מילה עברית: "Tell me what to do". הבאתי לו קבוצה ליד ואמרתי לו – תנהל אותם. ספרית באה אלי, "איבדתי את הבית, אני אבודה", לא ידעה מה לעשות. אמרתי לה – פני ללקוחות שלך. במשך שנה היא מצאה דירות לעשרות משפחות שפונו. פסיכולוגית שהלך לה הבית שהתחילה לעבוד אצלי עם ילדים פוסט-טראומטיים במרחבים המוגנים".

"יושבת מולי אישה שאתה רואה שחרב עליה עולמה. אומרת לי אני פרופסור, לא פרופסור. מה זה משנה תגידי לי? בנאדם זה בנאדם. מה את צריכה?

"המילה נזקק היא לא רלוונטית פה. אנשים כותבים בקבוצות: מחפשים בית למשפחות נזקקות. התבלבלתם, אף אחד פה לא נזקק. כל אחד מאיתנו חלילה וחס יכול היה להיות בסיטואציה הזו. אתה חושב שלטיל אכפת מהמעמד הסוציואקונומי והרקע ההשכלתי שלך!? צבא ההגנה לישראל מגן על כל ישראל, את מי מעניין יהודי, נוצרי, מוסלמי, צ'רקסי, בוא תסתכל מסביב – כולם נפגעים".

"אני לא מחליפה את המדינה"

מה עם הפרנסה שלך?
"אני בעלת עסק קטן שלא יכול לתפקד במלחמה. החמ"ל הוא הדרך שלי לתפקד. כולם אומרים: זו פגיעה בשכר, ברמת חיים – אני לא רואה את זה כ'פגיעה', כי יש פה משהו הרבה יותר גדול. אין לי ילדים קטנים, רק אחד גדול שיהיה בריא, ואני יכולה לאפשר לעצמי לעשות את זה. אבל גם כשלא הייתי יכולה – לא היית מוצא אותי אומרת לאיזה מפקד בלבנון: סליחה, היום אני לא יכולה לעזור".

תמיד אפשר לעזור?
"תמיד אפשר לנסות. אבל אני לא אוהבת את המילה הזו, ניסיון. יש בתוכה את זרע הפורענות, שאולי ננסה ולא נצליח. ברמה הרוחנית, מדברים על זה שהרבה פעמים אתה עושה משהו ואתה בכלל לא מבין את המשמעות, עד שאתה רואה את התוצאה. יום אחד מתקשר אלי בנאדם: 'שלום, ראיתי שאת מבקשת שימורים. אני בעלים של מפעל שימורים'. יום למחרת ישבו לי פה עשרה משטחים. וזה ככה כל יום".

ההתנדבות היא פתרון? עם כל המאמץ, הזמן והדמעות שאת ועוד עשרות אלפי מתנדבים משקיעים – את לא מרגישה לפעמים שאתם עושים למדינה חיים קלים?
"יש הרבה ביקורת עלי בנושא הזה, אולי מוצדקת ואולי לא. לכל אותם צדיקים שצועקים 'איפה המדינה', אמרתי עוד בתחילת המלחמה, עובדים עם המדינה, הם אלו שלוחצים על ה-ENTER. אני לא מחליפה את הממשלה או הרשויות, אנחנו פשוט פועלים מהר, בלי בירוקרטיה, נותנים מענה נקודתי. מה עדיף, לשבת בבית בחרדות?".

אז צריך לרסן את הביקורת?
"ערוצי התקשורת צריכים לשים לב לביקורת שהם שופכים על המצב, בכזו מערבולת. עצרו שנייה עם השלילי, תנו לילדים שלנו לחזור משדה הקרב, למפונים לביתם. אני לא אומרת לא לביקורת, ברור שאפשר להתייעל.

"המלחמה הזו… זה כמו שאתה יוצא לדייט. ראית את הבחורה בתמונה, דיברתם, היה כיף,  אבל במפגש האמיתי זה אחר מההכנה. למדנו הרבה דברים מהמלחמה, עכשיו ההתייעלות חייבת להיות בכל המדינה. אבל הוכחנו שאנחנו יודעים לצאת לקרב, ואם הדברים יקרו שוב, איך נהיה יותר מהירים, יותר מיוחדים".

את מקבלת לפעמים תגובות שליליות לבקשות שלך?
"אני זוכרת מישהו כותב לי: 'למה את ממשיכה להציק?', 'ביקשת את זה כבר כבר 3 פעמים', 'בסדר, בסדר, שחררי'. מה אני כבר מבקשת, ציוד לחיילים? הוציא אותי מהקבוצה: 'את חושבת שהכל מגיע לך'. לפעמים אני מרגישה שהשריר הזה של 'לא להיפגע', 'פשוט להמשיך הלאה', לא מתוח אצלי טוב.

"עמדו לי דמעות בעיניים אבל אמרתי: 'בשביל מי אני עושה את זה'? אנחנו שנתיים וחצי במלחמה הזו, ואי-הוודאות מאוד גדולה. אני מזכירה לעצמי: צריך גורם אחד שידע להניע אנשים לעשות ולי, תמרה, יש את הכוחות לזה".

"מה עדיף", היא חוזרת להשוואה הרטורית, "לשבת לראות כל היום חדשות? לא. כל אחד יכול לעשות משהו. מבוגרים. ילדים. איסופים. קרטונים. ממתקים. חבילות. ציוד. הכול מהכול. בתי אבות. אנשים בחרדות שלהם – צריך להזיז אותם לעשייה".

אם יהיה עוד סבב, יישאר לך כוח?
"נכון הרבה ילדים לא רוצים ללמוד מתמטיקה? ושואלים 'למה צריך את זה בכלל'. אבל אם בורכת בהורים שמתעקשים עליך, כמבוגר תבין שמתמטיקה עוזרת לך לפתור בעיות. התמדה מביאה לתוצאות. אני מתייאשת המון, אבל אם יבקשו ממני עכשיו משהו – אעשה את המקסימום".