בתחילת השבוע התפרסמה בעיתון 'מקור ראשון' כתבה על מקרה תמוה במיוחד: אזרח שוויצרי בשם יונאס לאווינר השתלט כמעט בחינם על שטחים בהיקף של יותר מ-100 קילומטרים. הוא הגדיר אותם כאימפריה שלו, המליך את עצמו למלך שוויץ, ואף הטביע מטבע חדש והחל להחזיק כוח צבאי.
הסיפור השוויצרי קשור בלאקונה בחוק במדינה, המאפשרת לאזרח לקבל בעלות חוקית על שטח שאין לו בעלים אחרים, אם הרשות הרלוונטית מאשרת זאת. בשוויץ כבר פועלים לתיקון הפרצה בחוק, אך המקרה מעלה שאלה כללית: האם נכון שאדם ישתלט על קרקעות ויקרא להן שלו? מה ההשלכות החברתיות של מצב כזה?
זו כמובן לא סוגיה היפותטית, או זניחה. לפי ספרו של החוקר הבריטי גאי שראובסול, 'מי הבעלים של אנגליה' ('Who owns England'), עולה כי בני אצולה מחזיקים בכ-30% מהקרקעות בבריטניה. 17% נוספים בבעלות אוליגרכים ובנקאים, ו-18% מוחזקים בידי תאגידים.
"כי לי הקרקע"
פרשת בהר מציגה חידוש יהודי ביחס לקרקע, שבא לידי ביטוי חוקי השמיטה והיובל. שנת השמיטה היא השנה השביעית, ובה מתחייבים החקלאים שלא לעבד את חלקותיהם ולא לאסוף את יבולם: "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (ויקרא כ"ה ג-ה).
לא זו בלבד שבני ישראל מצווים שלא לעבוד את האדמה ולא להרוויח מפריה – האל מצווה במפורש שכל תבואת הארץ תהיה שייכת "לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ; וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כ"ה ו-ז). כלומר, השמיטה היא במפורש יותר מנוהל חקלאי, שנועד לדוגמה לשמר את פריון השדות – היא חלק מציוויי הצדק החברתי.
בצעד מרחיק לכת עוד יותר מורה ה' כי לאחר שבע שנות שמיטה, מקץ 49 שנים, תחול שנת היובל. בשנה זו, לא זו בלבד שמקיימים את דיני שנת השמיטה ולא עובדים את הארץ, אלא שמי שמכר את אדמתו לאחר רשאי לחזור אליה. "וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כ"ה י). בהמשך הפרק אף נכתב במפורש: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי-לִי הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".
המצוות על שמיטת הקרקע ניתנות בתוך הקשר רחב יותר של מצוות חברתיות, כגון שמיטת חובות, שחרור עבדים, מחויבות לסחר בהוגנות, איסור מרמה ועוד. יחד עם זאת, לחוקי הקרקע ניתן מקום בולט במיוחד. מדוע הם אלו שזכו להיות במוקד תשומת הלב?
הפרטת הקרקע: בין מסופוטמיה לניאו ליברליזם
הבעלות על הקרקע היא נושא סוגייה בוערת בחברה המודרנית, והייתה כזו גם בחברות קדומות. בנובמבר 1994, בעידן הזהב של תנועת ההפרטה הנאו-ליברלית שלאחר נפילת הגוש הסובייטי, התכנסה באוניברסיטת ניו יורק ועידת חוקרים תחת הנושא 'כלכלת המזרח הקרוב הקדום'. הוועידה עסקה בתחומים שונים של הכלכלה במסופוטמיה בעת העתיקה, כשמקום מרכזי הוקדש להפרטת הקרקעות בעידן זה.
אחד ממובילי הכנס, הכלכלן פרופ' מיכאל הדסון, פרסם לאחר מכן מאמר מקיף בנושא. הדסון, שהיה יועץ כלכלי לממשלות ארה"ב, קנדה ומקסיקו ולאו"ם לפני שפנה למחקר, מסביר כי גם בתקופה שבה לא היו קיימות מדינות במובן המודרני, היה נוהג לשעבד קרקעות של השלטון או הקהילה לידיים פרטיות, עקב חובות או צורך בגיוס משאבים.
הוא מדגיש כיצד ממלכות נדרשו כבר אז לשאלת הרגולציה מול התפתחות מערכת כלכלית כאוטית, בחסות אוליגרכיה המדיחה את שולי החברה לעוני חריף. "בסופו של דבר, הייתה זו שאלה של החזרת האיזון הכלכלי והצדק או הקצנה כלכלית בלתי הפיכה", הוא כותב, "הייתה מודעות שחוסר התערבות בהתפתחויות השוק יביא לא לאיזון כלכלי, אלא לתוצאה הפוכה: ריכוז הקרקע והעושר בידי נושים, פקידים ציבוריים וראשי שבטים לוחמים".
הדסון מסביר שהתרבות היהודית, וחוקי הקרקע שלה, הגיבו למציאות זו שהתוותה באזור מסופוטמיה. "היה זה בתגובה לנטיות מרוששות אלו שהיהדות קידשה את החקיקה הכלכלית ששרדה עד עצם היום הזה כגרעין המקרא… בצורה זאת, עבר רוח הדברים – הנמצא לראשונה בתגובה המסופוטמית להפרטת הקרקע – לנצרות ואחר כך למסורת האירופאית".
עם זאת, הוא מסביר גם שלעמדה היהודית קמה תגובת נגד משלה. זו החלה באימפריה הרומית, התפשטה בעזרת הכנסייה ועיצבה את אירופה הפאודלית – חברה של מעטים המחזיקים בקרקע, ורבים שנושלו מכל נכסיהם והפכו משועבדים לקרקע שעליה חיו.
"התוצאה היא, שלמרות גרעינו הכלכלי של דיני המקרא, ששואב את השראתו מן הדינמיקות של הפרטת הקרקע, כמעט ומתעלמים מגרעין זה היום", מוסיף האדסון. "מעט אנשים היו מציעים להחיל את צווי המקרא על המדיניות המודרנית של חובות והפרטה".
"אדמת ארץ ישראל שייכת לעם כולו"
נושא הבעלות על הקרקע לא פסח גם על היישוב היהודי בארץ ישראל ועל מדינת ישראל. עם הקמתה, היו אמנם יותר מ-90% משטחי ישראל בבעלות הציבור: בעיקר שטחים שנרכשו על ידי הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) ושטחים ברשות המדינה.
מנחם אוסישקין, לימים ראש דירקטוריון קק"ל, כתב במאמרו 'מהותה וערכה של הקרן הקיימת': "רעיון סוציאלי-מוסרי זה כבר טבוע בתורתנו על ידי מחוקקנו הראשון, משה, שחזה מראש את כל הרעה העתידה לצמוח לחברה האנושית אם לא יושם סייג לבעלות הפרטית על הקרקע – הלוא היא הרעה האוכלת ומכרסמת עד היום את גופה של האנושות. עתה, שאנו רוצים לשוב לארצנו, אין לנו אלא ללכת בעקבות מחוקקנו… על כן תהא אדמת ארץ-ישראל שייכת לעם כולו ותימסר בחכירה לכל מי שיעבדה".
עם היחלשות הצביון הסוציאל-דמוקרטי של מדינת ישראל, בעיקר החל משנות ה-90, החלו לעלות שאלות לגבי האפשרות להעביר את הקרקעות לידיים פרטיות. במקביל לתהליכי הפרטה רבים במגזר הציבורי בישראל באותן שנים, קודמה העמדה הנאו ליברלית, שלפיה עדיף להכניס חלק ניכר מקרקעות המדינה וקק"ל לשוק החופשי. בשנות האלפיים החלו ניסיונות ממשיים להפרטת הקרקעות, אשר הגיעו לשיאם ב-2009, ברפורמה במנהל מקרקעי ישראל, שכללה העברת קרקע עירונית לידיים פרטיות.
הפרטת הקרקעות עוררה נגדה מאבק ציבורי שבו השתתפו גופים מרחבי הקשת הפוליטית, תחת כותרת שלקוחה מפרשת בהר: "והארץ לא תימכר לצמיתות". המוחים ניסו להפוך את ההחלטה: בעשרות הפגנות, בפעילות ציבורית, בלובי בוועדות הכנסת ובמשרדי הממשלה, בעתירה לבג"ץ, בעבודה מול קק"ל ועוד.
המאבק לא הצליח לעצור את הרפורמה, שלבסוף עברה. מנהל מקרקעי ישראל הפך לרשות מקרקעי ישראל, וקרקעות הועברו לידיים פרטיות. אחרי הרפורמה הגיעו יוזמות חדשות להפרטת קרקעות או לכרסום בעצמאותה של קק"ל. כידוע, מחירי הדירות לא ירדו מאז שעברה הרפורמה ב-2009, אלא להפך. עם זאת, למחאה הזו יש מקום של כבוד בשושלת עתיקת היומין של החתירה לצדק חברתי במסורת ישראל.
