בשבועות האחרונים אנחנו עדים להסלמה מדאיגה ובוטה במערכה נגד נוכחותן של נשים במרחב הציבורי והצבאי. זה מתחיל ממפקדות שגזרו תעודת חוגר ביום שחרורן ונקנסו על לבוש "לא צנוע" (חולצת בטן או גופייה). זה ממשיך במרתון ירושלים, שם נאסר על חיילות לרוץ במכנסיים קצרים, בזמן שחיילים נהנו מחופש תנועה מלא.
זה מחריף כשאוסרים על לוחמות יחידת יהל"ם להיכנס למוצב שבו שוהים לוחמים חרדים טרם הפסקת האש בלבנון – החלטה שמעלה תהיות מצמררות לגבי מה שהיה עלול להתרחש חלילה בעת אסון. וזה מגיע לשיא אבסורדי יומיים לפני יום העצמאות, כשהוחלט לקיים טקס מצטיינים נפרד לשני חיילים חרדים מחטיבת החשמונאים, רק כדי שלא ייאלצו חלילה לקבל פרס ולעמוד על אותה במה לצד נשים.
האירועים הללו אינם "תקלות מקומיות" או תוצר של רגישות יתר לרגשות הדת. כדי להבין את חומרת המהלכים הללו, חובה להכיר בכך שהמאבק הנוכחי בישראל אינו רק על "כללי המשחק" המשפטיים, אלא על עצם זהותה של המדינה. גורמים קיצוניים בתוך הממשלה מקדמים חזון שבו הזהות הדתית-לאומנית דורסת את הערכים הדמוקרטיים והליברליים. בראייה זו, מעמדן של נשים הופך לקו החזית המרכזי.
מאז ינואר 2023, החקיקה המשפטית פועלת להחלשת מערכת המשפט ובית המשפט העליון – ששימשו במשך שנים כמגן קריטי לזכויות נשים ולשוויון מגדרי. במקביל, אנו רואים גל של חקיקה המבקשת להכשיר הפרדה מגדרית במרחבים ציבוריים ולהרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים, הפועלים על בסיס נורמות שאינן שוויוניות. כך נבנית באופן שיטתי תשתית מוסדית המכשירה פיקוח מוגבר על נשים, עד כדי שליטה על גופן ולבושן. הדרישה ל"צניעות" זלגה מזמן מגבולות הקהילה הדתית, והפכה לכלי משמעתי לאומי המגדיר מחדש את גבולות הנראות, התנועה וההשתתפות שלנו.
הכתובת הייתה על הקיר. לאורך העשור האחרון, נורמות של הפרדה והדרה חלחלו לחיינו והתקבלו לא פעם בסובלנות רעילה בשם תפיסות של "הכלה". נשים התבקשו לעבור לחלק האחורי של האוטובוס, סורבו לעלות עקב לבוש, או נאסר עליהן לשיר. התרגלנו להתייחס לכך כאל מקרים נקודתיים, אך הטעות המרה נעוצה באותה סובלנות – שיצרה בסופו של דבר מנגנון מצטבר ודורסני של הדרה.
הצבא, כור ההיתוך של החברה הישראלית, ממחיש זאת היטב. צה"ל אינו מוסד ניטרלי מגדרית; ההפרדה בו משווקת כ"התחשבות" בצרכים דתיים, אך בפועל היא מנגנון שדוחק נשים מתפקידים, פוגע בקידומן ומשמר עליונות גברית במוקדי הכוח. כשנוצר חיכוך סביב שירות משותף, הפתרון הארגוני הוא כמעט תמיד הזזת האישה. ולנורמות שמתקבעות בצבא יש נטייה מסוכנת לזלוג החוצה – לאקדמיה, לשוק העבודה ולפוליטיקה – ולהעניק לגיטימציה להפרדה גם באזרחות.
עלינו להיישיר מבט אל התמונה המלאה. חוקי ההפרדה, משטר "הצניעות", התעצמות בתי הדין הרבניים וההתערבות בגופן של נשים אינם אירועים נפרדים או מקריים. זוהי אסטרטגיה פוליטית מחושבת של כוחות שמרניים-דתיים, המבקשים לפרק ולעצב מחדש את החברה הישראלית כמדינה שבה הדת גוברת על השוויון. הרחקת נשים מקדמת הבמה אינה תופעת לוואי במאבק על דמותה של המדינה – היא עצם העניין. התעוררות החברה האזרחית וארגוני הנשים היא נקודת אור חשובה במאבק הזה, אך אם מוסדות המדינה ונבחרי הציבור לא יתייצבו לצידנו כעת כחומה בצורה, החזון החשוך הזה יהפוך למציאות חיינו.
דורית דריה שמואלי היא חוקרת מגדר ופוליטיקה באוניברסיטה פתוחה
