סוהיר גרזוזי, אחות אחראית מרפאות חוץ, ואריאלה אבילאה, אחות המרכזת את המרפאה האורולוגית והפרוקטולוגית, עובדות כתף אל כתף כבר שנים ארוכות במרכז הרפואי לגליל בנהריה. האחת היא ערבייה מתרשיחא, השנייה היא יהודייה משלומי, שפונתה מביתה עם פרוץ המלחמה. במציאות הישראלית בין חזית לחזית, הן מתעקשות לשמור על אי של אנושיות, מקצועיות וסולידריות.

בריאיון משותף ל'דבר' לרגל יום האחות הבינלאומי, עולה ההפרדה בין הפוליטיקה לבין עבודת הצוות. בתקופת מלחמה ובחירות קרבות, שבה הקיטוב הולך ומחריף, אבילאה וסוהיר רואות במרפאה מרחב מוגן. "משתדלים לא להכניס פוליטיקה לעשייה שלנו. כל אחד שומר את הדעה שלו לעצמו וככה עובדים ביחד ואין לנו ויכוחים וחיכוכים", מסבירה גרזוזי. "השליחות שלנו גדולה ודורשת אומץ, רגישות וכוחות אנושיים, חבל להרוס את זה על פוליטיקה". אבילאה מחזקת את הגישה הזו, ומתארת איך השותפות מחזיקה מעמד גם ברגעים הקשים: "אנחנו לא תמיד מסכימים, אבל זה מוכיח שאפשר לחיות ביחד ולעבוד מאוד יפה ביחד בלי להסתכל על הדת".

השליחות עוברת במשפחה

עבור שתיהן, הבחירה להיות אחות לא הייתה מקרית. עוד מבית הן ראו את היופי במקצוע. אבילאה (52), נשואה עם שלושה ילדים, ידעה כבר בגיל שש שזה יהיה מסלול חייה. "שמעתי סיפורים של דודה שלי, שגם היא אחות", היא נזכרת, "הייתי הולכת איתה למרפאה במושב. אהבתי את הריח של המקום, את היחס, להכין הכל ולסדר. מאוד אהבתי את הכל ורציתי להיות כמוה". אבילאה החלה את לימודיה כאחות מעשית בתיכון, ולאחר שכבר נולדו שניים מתוך שלושת ילדיה, הגשימה את החלום להפוך לאחות מוסמכת וסיימה את לימודיה בצפת. לאחרונה אף סיימה תואר שני בסיעוד – ״מתנה לגיל 50״, היא אומרת. בתה של אבילאה הצטרפה גם היא לעיסוק המשפחתי, וסיימה הכשרת סיעוד בשבוע שעבר.

גם עבור גרזוזי (56), נשואה, אם לשלושה וסבתא לארבעה, הסיעוד מגיעה מחוויה של בית. אביה ז"ל היה האח המוסמך הערבי הראשון, בוגר בילינסון. "הייתי צמודה אליו וראיתי את המקצוע מקרוב", היא מספרת, "היו לנו חיים של רפואה. לפני המון שנים היה נותן מענה לכל אנשי הכפר והסביבה״ היא מספרת שאביה שמח מהבחירה שלה ללכת ללימודי סיעוד. הוא אמר לה שאלה חיים לא פשוטים ושהעבודה במשמרות תאתגר אותה כאם, ״אבל אהבתי את השליחות במקצוע". גם במשפחתה המסורת ממשיכה: בתה של גרזוזי, שהייתה עורכת דין, בחרה לעשות הסבה ועובדת כאחות במחלקת אם ועובר באותו בית חולים.

"לא היה מקום לשאלה, אנחנו משפחה"

המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר העמידה את השותפות הזו במבחן הקיצוני ביותר. אבילאה התפנתה מביתה בשלומי ועברה לעכו, אך המשיכה להגיע לעבודה בכל יום. גרזוזי, כמרכזת הצוות, הבינה מיד שהחוסן של המחלקה תלוי ביכולת שלהן להישאר מאוחדות.

"סוהיר היא מנהיגה והיא ידעה לכנס אותנו ולאסוף אותנו כצוות", מספרת אבילאה, "ואני לא אשכח את ישיבת הבוקר למחרת הכינוס, היא דיברה מהלב שלה ללב שלנו. הדברים היו כל כך אותנטיים ולא השאירו שום מקום לשאלה. אנחנו משפחה וצוות ואנחנו נעזור אחד לשני ברגעים הקשים מאוד האלה".

גרזוזי מתארת את המציאות היומיומית תחת אש במערכה האחרונה עם חיזבאללה, כחלק ממבצע 'שאגת הארי': "נהריה חטפה חבל על הזמן. מרפאות החוץ לא ממוגנות, אז נאלצנו לעבור לשלושה אתרים. בכל האזעקות רצנו ביחד. לא משנה לי, אתיופי, רוסי, אשכנזי, דרוזי. עזרנו זה לזה", היא אומרת, ומוסיפה: "אנחנו באותה סירה. הטיל לא מחליט במי לפגוע, ואני צריכה לטפל בכולם".

האלימות המשתוללת בחברה הישראלית, ובייחוד במגזר הערבי, מעיבה גם היא על תחושת הביטחון של השתיים. "אני מרגישה את זה", מעידה אבילאה, "גם בתוך היישוב שלי לצערי, וגם בחברה הערבית אני מרגישה את חוסר האונים של האנשים, וזה כואב". גרזוזי מוסיפה: "האלימות במגזר הערבי גוברת, ואני מקווה שאני לא אפגוש את זה. את נלחמת בשתי קרבות".

למרות הקרבות, אלו שבחזית ואלו שבבית, שתיהן נאחזות בחזון של חיים משותפים. אבילאה חולמת על היום שנוכל לנהל "שכנות נורמלית" עם לבנון, ומאמינה שמה שקורה בצוות שלה הוא ההוכחה לכך: "יכול להיות פה כבוד, שאנשים יוכלו לחייך ולהושיט יד זה לזה, ולא משנה מה הדת שלהם".

מתחת לאלונקה

שתי האחיות עובדות במרפאות החוץ ולכן אין עבודת משמרות, אך הן יודעות את המחירים שהעבודה גובה, למרות התחושה החזקה של שליחות ששתיהן מתארות. "לשמחתי אני כבר לא עובדת משמרות המון שנים. זה מאוד שוחק, ופחות מתגמל", אומרת אבילאה בכאב. "עבודה בסיעוד היא עבודה קשה. אני לא מכירה תחום בסיעוד שלא דורש מאה אחוז, אם לא יותר, מהצוות. אחיות מרפאות החוץ לא מוכרות כאחיות שעובדות ליד מיטת החולה, אז השכר נפגע. אנחנו מטפלים בחולים נכים שזקוקים לעזרה. אני לא מרגישה פחות קרובה למיטת החולה משעבדתי במחלקה, וזה פחות הוגן בעיניי".

גרזוזי, המנהלת מערך של 72 מרפאות תחת עומס בלתי נתפס של מאות מטופלים ביום, מחזקת את הדברים: "יש שחיקה במקצוע והשכר לא תמיד מצדיק את העשייה. האחות היא רב תחומית. אומנם במרפאות אין משמרות, שזו שחיקה מאוד קשה. היא משבשת את כל החיים, את כל ההתנהלות שלך, ומתישה גם פיזית וגם נפשית". היא מצביעה על הפער בין הדורות: "יש גל צעיר, והראייה שלהם היא לא כמו הדור שלנו. הם רואים את עצמם ישר בתפקיד. היום יש כאלו שבאות בגלל שליחות וכן רוצות לתת את המקסימום שלהם. זה לא רק שליחות אלא גם להתקיים ולבנות משפחה".

לרגל יום האחות, לשתיים יש מסר ברור למי ששוקלת להיכנס למקצוע. "שישמרו על הלב הזה ולא ישברו בקלות ולא ישכחו אחרי 30 שנה את מה שהביא אותם לעבוד במקצוע", מבקשת אבילאה. "אני מסתכלת על האדם, היו לו הורים ודאגו לו. כבדי אותו".

גרזוזי מאחלת לכל האחיות יום אחות שמח, ומוסיפה: "האחיות הן עמוד התווך של כל המרכזים הרפואיים. בלעדיהן אי אפשר לתפקד ולתת שירות. אני מאחלת לדור החדש, שתהיה להם את אותה נתינה ועשייה מהלב והאמפתיה והאיכותיות למטופלים, כי זה א'–ב' של הסיעוד. ושיהיו תנאי עבודה יותר טובים, עם שכר יותר טוב".