"מרבית הצעירים המוגדרים כ'חסרי מעש' הם למעשה חסרי הזדמנויות", כך טוען פרופ' סאמי מיעארי מהחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, שמצביע על כשל אסטרטגי בטיפול הממשלתי בתעסוקת צעירים בחברה הערבית.

"מאז תוכניות הממשלה הראשונות, הייתה השקעה מסיבית, ובדרך הנכונה לדעתי, להשקיע בהכשרות ולהשקיע בהון האנושי של הערבים כדי לשלב אותם בשוק העבודה", מסביר פרופ' מיעארי. "האסטרטגיה הזאת היתה אסטרטגיה נכונה עד לשלב מסוים. כאשר אתה משקיע יותר בהון האנושי, בעצם אתה מנסה להתאים אותו לדרישות שוק העבודה. אבל בשלב מסוים, אתה לא יכול להמשיך להשקיע בצד ההיצע של העובדים, להזניח את צד הביקוש, כלומר ביצירת מקומות עבודה".

לדבריו, ההזנחה של צד הביקוש גובה מחיר כבד מהרשויות המקומיות הערביות: "כדי ליצור מקומות עבודה לצעירים ולנשים, בתוך המובלעת הכלכלית של החברה הערבית, יש לפתח את אזורי התעשייה, שהם בעצם מנוע ליצירת מקומות עבודה. היום יש לנו תופעה, שבגלל המחסור באזורי תעשייה מפותחים, שנותנים את השירות ההולם לאיש עסקים, העסקים בורחים לישובים יהודים אחרים. ובעצם הנזק הוא כפול. מצד אחד, אני מאבד את תשלום הארנונה לעירייה, ומצד שני, הנזק הוא זה שאותו עסק, שהיה בתוך היישוב הערבי וסיפק מקומות עבודה, ברח לנו".

נתונים מטעים: מיהו באמת "חסר מעש"?

נייר העמדה "חסרי הזדמנויות" שפרסם הפורום הכלכלי הערבי מגבה את דבריו של פרופ' מיעארי וקורא לשינוי מדיניות משמעותי בנושא.

מחברי המסמך טוענים כי המושג 'חסרי מעש' הוא מטעה, ולפיכך גם האומדן לגבי חלקם באוכלוסייה, כ-30%, שגוי. כיום, ההגדרה הנפוצה מתייחסת למי שאינם לומדים ואינם עובדים. עם זאת, נטען כי חלק מהצעירים שסומנו ככאלה למעשה מחפשים עבודה אקטיבית או נמצאים בהכנה ללימודים – כלומר, הם פעילים בשוק העבודה. מניתוח מדויק יותר עולה כי:

• שיעור הלא-פעילים: 14% מהצעירים הערבים ו-16% מהצעירות הערביות אינם פעילים, לעומת 9% בקרב צעירים וצעירות יהודים.

• פוטנציאל מבוזבז: לדברי הכותבים, "ההון האנושי בחברה הערבית לא מנוצל ביעילות, וזאת בין היתר בשל היעדר מקומות עבודה מתאימים ביישובים הערביים".

ריבוי עסקים זעירים, מחסור במשרות איכותיות

נייר העמדה מפריך את ההנחה שאין עסקים ביישובים הערביים, אך מצביע על בעיה מבנית חמורה:

• כמות מול גודל: למרות שמספר המעסיקים ביישובים הערביים ב-2023 עמד על 36.9 לאלף נפש (לעומת 34.1 ביתר היישובים), מדובר לרוב המוחלט בעסקים זעירים המעסיקים עד 9 עובדים.

• פערי תעסוקה משמעותיים: מספר העסקים הבינוניים (10-49 עובדים) נמוך ב-35% בהשוואה ליתר היישובים, ומספר העסקים הגדולים (מעל 50 עובדים) נמוך ב-65%. המשמעות היא שריבוי העסקים היחסי לא מתרגם למספיק משרות.

• היעדר גיוון ענפי: רוב העסקים מתרכזים בענפי הבינוי, המסחר והתחבורה. נוכחותם של עסקים בענפים בעלי פוטנציאל שכר גבוה דוגמת שירותים טכניים, תקשורת, נדל"ן ושירותים פיננסיים דלילה מאוד.

לאור זאת, קוראים הכותבים להשקעה ממשלתית בפיתוח הזדמנויות תעסוקה בקרבת היישובים. האסטרטגיה המומלצת משלבת בין "אסטרטגיית פיצוי" (פיצוי על חסרונות הפריפריה ועידוד השקעות) לבין "אסטרטגיית ניצול" (מינוף יתרונות מקומיים כידע וקהילה).

בדומה לכך, פרופ' מיעארי ממליץ על שני צעדים משולבים: פיתוח אזורי תעשייה במקביל לעידוד כניסת תעשייה מתקדמת לחברה הערבית, תוך הקפדה על גיוון ענפי התעסוקה.

"קטר הצמיחה" גם בימי מלחמה

מדוע במצב הכלכלי הנוכחי, עם ההוצאות הגדלות על ביטחון, צריכה המדינה להשקיע בפיתוח מקומות עבודה בחברה הערבית?
"ההשקעה הטובה ביותר, כדי למנף את התוצר הגולמי בישראל, היא במקור שמביא את הצמיחה הגדולה ביותר. הוכח על ידי בנק ישראל ומשרד האוצר, שהחברה הערבית והחברה החרדית, הן מקור לצמיחה. גם כשיש מלחמה ויש הוצאות, צריך להשקיע בחברה הערבית, כי זה מה שידחוף את קטר הצמיחה בישראל".

בצד התמיכה בהשקעות, פרופ' מיעארי אינו חוסך ביקורת על אופן מימוש התקציבים בתוכנית החומש הקודמת (החלטת ממשלה 550): "בכל תוכנית כלכלית העניין הוא לא כמה אני ניצלתי מהתקציב, אלא כמה הצלחתי להשפיע, להביא אימפקט בשטח. לאימפקט הזה שני היבטים. היבט ראשון, שהכסף הגיע ליעדו בצורה נכונה ונאה, והכסף הזה גרם לשינוי. לצערי הרב, יש ארגונים שלא ניצלו תקציבים בחברה הערבית. התקציבים האלה, לא הגיעו ליעדם והייתה שם שחיתות".

יחד עם זאת, הוא חותם באזהרה מפני נטישת התוכניות, ודורש לקבע אותן ממסדית: "החברה הערבית צריכה תוכנית חומש, אבל היא צריכה להיות בתוך חוק תקציב המדינה, כדי שלא כל שינוי פוליטי, ילווה בקיצוצים של התוכנית".