בלב דאלית אל-כרמל, במתחם יד לבנים הדרוזים, פועלת המכינה הקדם צבאית היהודית-דרוזית כרם-אל. באופן סמלי, מעליה נמצא בית אוליפנט, שם התגורר נפתלי הרץ אימבר מחבר 'התקווה', ומתחתיה אנדרטת חללי העדה הדרוזית, שבה מונצחים 448 חללים דרוזים, בהם 15 שנפלו במלחמת 'חרבות ברזל'. על השביל בלב מתחם המכינה,  ניצב מבנה הנצחה לסא״ל סלמאן חבקה, בוגר המחזור הראשון של המכינה, שנפל בעזה בנובמבר 2023.

מוניר מאדי, מנכ״ל המכינה ואחד מייסדיה, אומר כי לא מדובר בהערצה למוות, אלא בקידוש החיים. "אנחנו רוצים שהחניך יבין שבזכותם אנחנו חיים פה".

מאדי החליט להקים מכינה קדם צבאית לצעירים דרוזים ב-2005, בעודו בשירות בצה"ל, יחד עם אמל נסר א-דין, ג'די סרחאן ורמי אונגר. ב-2008 נפתח המחזור הראשון, בהנהלת לביב טריף. "היום אנחנו כבר במחזור ה-18, עם 791 בוגרים ו-101 קצינים״, הוא אומר בגאווה, ״בכל היחידות, בכל התפקידים".

המכינה לא הייתה הפרויקט היחיד שלו לשילוב צעירים דרוזים בצבא ובחברה. במהלך שירותו כמפקד מרחב דרוזי-צ׳רקסי בחיל החינוך הוא הוביל את פרויקט 'עתידים' לקידום צעירים מהפריפריה דרך העתודה האקדמית. ״אמרו לי שהדרוזים לא באים״, הוא מספר, ״הצלחתי לגייס 194 דרוזים לפרויקט״.

מאז שחרורו מצה"ל ב-2013, אחרי 25 שנות שירות, הוא עומד בראש המכינה. לאחר פירוק גדוד 'חרב' הדרוזי ב-2015, הפכה המכינה למשותפת לנוער דרוזי ויהודי. ״קראנו לה מכינת 'אחים'״, מספר מאדי, "מאז כל שנה יש 50 חניכים, 25 דרוזים ו-25 יהודים״.  בשנים האחרונות המכינה מלווה על ידי מיזם 'מחליפים מילה – יוזמות נשיא המדינה למחר משותף'. לדברי מאדי, השילוב בין צעירים דרוזים ויהודים הוא לב העשייה במכינה. ״השילוב המיוחד הזה, של הדרוזים והיהודים שיש כאן, זה דור העתיד".

מאדי, שהדליק משואה ביום העצמאות לפני ארבע שנים, מביט על תעודות ההוקרה במשרדו, ומדגיש כי "אצלי זה רק אות שאני בכיוון הנכון". מחר (רביעי) הוא ישתתף בוועידת נשיא המדינה למחר ישראלי משותף, שתעסוק בבנייה מחודשת של החברה הישראלית לקראת שנת ה-80 למדינה.

"בדת הדרוזית אין סתירה בין מסורת לקידמה"

כששואלים את מאדי כיצד המכינה מצליחה, הוא משיב ״לפני הכל אני פלאח. פלאח מגיע לעבד את האדמה על חמור, איכר נוסע על טרקטור. קודם כל אני מאמין בעבודה קשה. דבר שני זו חשיבה מחוץ לקופסא. דבר שלישי זו עבודה עם אנשים. אנו משתפים פעולה עם 85 גופים.״

לצד זאת, הוא מדגיש את הניסיון לשלב בין מסורת לקידמה. ״אני תמיד זוכר מאיפה באתי, ואני יודע לאן אני רוצה ללכת, או לאן אני עולה. אני שומר על הגחלת, ועל המורשת. אבל אני יודע, שאני צריך גם להתקדם, עם הקדמה, אתה לא יכול להישאר מפגר מאחור. בדת הדרוזית אין סתירה בין הדברים".

קידום צעירות דרוזיות לשירות והשכלה גבוהה

מאדי מספר כי לאורך השנים פעל גם לקידום צעירות דרוזיות במסלולי שירות ולימודים. הוא מתאר מקרה של צעירה דרוזית שנרשמה לעתודה צבאית ללא הסכמת משפחתה, ולבסוף קיבלה מלגה ללימודי רפואה. "דאגנו לה למלגה ללימודי רפואה, היום היא רופאה בבית-חולים במרכז". "כל דבר נכון בעתו", מסכם מאדי. "זה תהליך שעובר על החברה הדרוזית, לאט לאט. אנחנו עדיין עדה קטנה שצריכה לזכור את המורשת שלה, ולא לשחרר את כל החברה. צריך לשמור על המורשת, על השורשים, על הערכים, על האדמה".

מאדי פעל גם לקידום השירות הלאומי בקרב צעירות דרוזיות. לדבריו, בתחילה נתקל בהתנגדות מצד הנהגת העדה, אך המשיך לקדם את המהלך יחד עם עמותות ופעילים נוספים. הרעיון נולד בשנת 2007, לאחר שביקר בכפר הילדים בחורפיש וראה שלוש צעירות דרוזיות ממעיליא שהתנדבו לשירות לאומי. בעקבות המפגש פנה לחיה שמואל ז״ל מעמותת ״שלומית״ בניסיון להבין מדוע כמעט ואין צעירות דרוזיות בשירות הלאומי, ובהמשך פעל לקידום שילובן יחד עם גורמים נוספים. תחילה נתקלו בהתנגדות מצד מועצת חכמי העדה הדרוזית, אך מאדי לא ויתר ופנה לעמותת ״בת עמי״ ולאמל נסר א־דין ז״ל, ממייסדי המכינה ומייסד יד לבנים הדרוזים, שלקח את המיזם תחת חסותו.

לדבריו, כדי לאפשר את השתלבות הבנות הועברו ההכשרות והפעילויות לדאלית אל־כרמל, ״כדי שהבנות לא יצטרכו לצאת״. מאדי מוסיף כי אשתו הובילה את הפרויקט במשך שנים, למרות התנגדויות בתוך העדה. ״השיח׳ כעס עליי, אבל היינו נחושים״, הוא אומר. ״19 שנים לאחר מכן, למעלה מ־10,000 בנות סיימו התנדבות״.

״חוק הלאום לקח מאיתנו את הגאווה הפנימית״

מאדי מדגיש כי הנאמנות למדינה היא חלק בלתי נפרד מהמסורת הדרוזית לצד זאת, הוא מביע תסכול מיחסה של המדינה לעדה הדרוזית, במיוחד סביב סוגיות הבנייה וחוק הלאום. לדבריו, ״הגיע הזמן שמדינת ישראל תאפשר לדרוזים לבנות על אדמותיהם הפרטיות״. הוא מותח ביקורת גם על אופן יישום תיקון קמיניץ. ״מישהו נרדם בשמירה – קודם כול המדינה, אבל גם הרשויות המקומיות שלנו״.

מאדי מגדיר את עצמו ״דרוזי-ישראלי גאה״ ומדגיש כי אין לו בעיה עם הגדרתה של ישראל כמדינת העם היהודי, אך לטענתו חוק הלאום פגע בתחושת השייכות של בני העדה. ״החוק לקח מאיתנו את הישראליות הזאת, את הגאווה הפנימית״.

"מערכת החינוך היהודית במהירות של מרצדס, ואצלנו של מלגזה. בניתי תוכנית שתואמת לכולם"

ודיע ביבאר, ראש המכינה, מברך על השילוב בין צעירים דרוזים ליהודים ורואה בו מקור ל״הפריה הדדית״ דרך חשיפה לתרבות, למנהגים ולמנטליות שונה. לדבריו, קיים רצון גדול מצד צעירים דרוזים להשתלב בחברה הישראלית, אך במקביל הוא מדבר גם על משבר זהות בתוך העדה הדרוזית. לצד זאת, הוא מתייחס גם לקושי בגיוס צעירים דרוזים למכינה, שלדבריו נובע בעיקר מפערים במערכת החינוך. ״מערכת החינוך בסקטור היהודי היא במהירות של מרצדס, ואצלנו במהירות של מלגזה״.

במכינה מגשרים על הפער באמצעות יחס אישי ועבודה קשה. "הקשר שלנו הוא קשר משפחתי. זה הייחוד של המכינה. בניתי את המערכת כחליפה אישית", הוא מספר. "לקחתי קצת מזה וקצת מזה, ובנינו תכנית שתואמת לכולם". לדבריו, המכינה פועלת לאורך השנים עם משאבים מוגבלים ותוך הסתמכות רבה על קשרים ושיתופי פעולה.

"השגנו הכל בעבודה קשה, אין לנו כסף״, הוא אומר. ״במכינה אחרת שכר הלימוד הוא 18 אלף שקלים. אני בקושי גובה 3,000. בעשר השנים הראשונות לא גבינו שכר לימוד". לדבריו רבים מתקשים לשלם שכר לימוד גבוה.

להפוך אותם לאבוקדו, עם גלעין של בטחון עצמי

ביבאר מדגיש כי מטרת המכינה אינה להמציא מחדש את החניכים, אלא להעניק להם כלים לחיים. ״אני לא צריך עכשיו להקנות לחניך את הערכים כי הוא בא איתם מהבית, ואני לא צריך לשכנע אותו להתגייס. אני מכין אותו לחיים.״ לדבריו, השינוי מתבטא בדברים הקטנים: סדר יום, אחריות אישית והתמדה.״ כשהורים שאולים אותי 'מה עשית לילד, שאנו לא הצלחנו לעשות 18 שנים?' אני אומר להם: לימדתי אותו שיש לוח זמנים, שבשש וחצי צריך להיות על בגדי ספורט, שבשמונה יש ארוחת בוקר, שהוא שוטף את הכלים שלו ומסדר את המיטה שלו. הוא יודע שצריך לשבת בכיתה גם כשקשה לו".

את תפיסת החינוך שלו מתאר ביבאר דרך דימוי של ״בצל ואבוקדו״. ״בצל זה תבלין החיים, כשאתה חותך אותו יש לך המון דמעות״, הוא אומר. ״הילדים האלו גורמים לנו במעלה הדרך להרבה דמעות ובכי״. לדבריו, מערכת החינוך מתמקדת לעיתים רק במצוינות ולא מאפשרת לצעירים לעבד חוויות ולעצב ביטחון עצמי. ״אני רוצה להפוך אותם לאבוקדו, הוא מסביר. ״אבוקדו כשהוא בריא הוא רך, וכשאתה פותח אותו יש גלעין קשה. הגלעין זה הבטחון העצמי, לא כוח פיזי, אלא הידע והשפה".

״היה לי קשה לקלוט ולהבין שאני עומד ממש לחיות בכפר״

החניכים מספרים כי המעבר למכינה הפגיש אותם עם סביבה ותרבות שלא הכירו מקרוב קודם לכן. איתן דוד, בן 19 מקריית טבעון, אומר כי בתחילת הדרך התקשה להסתגל לחיים בכפר הדרוזי ולשוני בהרגלים ובאורח החיים. "קצת היה לי קשה לקלוט ולהבין שאני עומד ממש לחיות בכפר. ביום הראשון היה די מוזר לראות את כל הדרוזים. כל אחד מגיע ממקום אחר וזה תרבות שונה, ואלו הרגלים שונים. זה לא כאילו אני באזור שלי".

אחרי חודשיים במכינה, מספר דוד, הוא הרגיש בבית. "החבר'ה פה, הם לא רק חבר'ה, הם באמת חברים. בהתחלה כל אחד בסוף שבוע רצה לחזור הביתה, אבל בשלב מסוים הבנתי שמשעמם לי בבית ואני רוצה להיות פה. במכינה אני כל הזמן עם חברים שאני אוהב".

"הבנתי את התרבות של היהודים, חיזקתי את הערכים שלי"

גם רם טאפש, בן 19 מבית ג'אן מתאר את תחילת הדרך כמעט מטלטלת, "לא הייתי עם יהודים לפני כן, לא היה לי חברים יהודים. בהתחלה אמרתי שאני לא רוצה להיות פה, אבל אחרי שעבר השבוע הראשון אמרתי 'וואלה טוב, האנשים פה מאוד חברותיים עוזרים אחד לשני. היוום המכינה היא הבית השני שלי״.

לדבריהם, ההסתגלות לחיים במכינה לא הייתה מידית. השניים מספרים בבת צחוק על התור לשירותים בבוקר ובנימה רצינית יותר על ויכוחים ומריבות, "אתה לאט לאט מתרגל ואתה מתחיל ללמוד את האנשים, איך לדבר אליהם", אומר טאפש. אך הקושי הגדול הגיע דווקא עם פרוץ המלחמה עם איראן והחזרה הכפויה הביתה. "מצאנו את עצמנו חודש בבית", מספר דוד. "אתה לא מוצא את עצמך, מחכה לחזור למכינה".

טאפש אומר כי השנה במכינה שינתה גם את האופן שבו הוא מסתכל על החברה הישראלית ועל עצמו. "אני מרגיש שהבנתי את התרבות של היהודים. לפני זה לא הבנתי", ומוסיף, "חיזקתי את הערכים שלי, את האחריות שלי. זה עושה לי טוב".