"מאז רגע השיא של המהפכה ב-1979, העם האיראני והמשטר התרחקו זה מזה בהדרגה. הם חיים בבועה משלהם", כך מספר מֵהְרְדָּאד פָּאיַאנְדֵּה, גולה איראני בגרמניה ועד לאחרונה יו"ר מרחב סקסוניה התחתונה בהתאחדות האיגודים המקצועיים בגרמניה (DGB). "אין להם שום דבר במשותף, לא במערכות הערכים שלהם, לא בתקשורת שלהם, ולא בתפיסות שלהם לגבי החיים". פאיאנדה שוחח במפגש זום לא רשמי שארגן מארק נוימן מארגון DGB בדיסלדורף, בהשתתפות נציגים מהארגון ומהאיגודים הגרמניים ונציגים ישראלים מההסתדרות, כחלק מסדרת הרצאות שנועדה לחבר בין ישראלים וגרמנים חברי איגודים.

לצד ההבנה שהוא מגלה לשיקולים האסטרטגיים של ארה"ב ביחסה ליורש העצר רזה פהלווי, שזוכה לתמיכה רבה בקרב המתנגדים למשטר, הוא מבטא את החשש האיראני מהפסקת האש. "אם רזא פהלווי ייעלם, לא יהיה אחריו כלום", הוא אומר ומוסיף, "האנשים מתוסכלים ומסיבה פשוטה אחת: אם יהיה הסכם עם המשטר, אנחנו נהפוך לחסרי אונים ונהיה נתונים לחסדי הברבריות שלו. הם ייקחו את הילדים שלנו, הם יהרגו אותם. בכפר שבו אחי גר, כפר ממש קטן, 70 צעירים מתו ביומיים. כל משפחה איבדה ילד".

פאיאנדה, כלכלן בהכשרתו, חקר את כלכלת איראן לפני המהפכה ואחריה. "השאה היה מייסד הכלכלה המודרנית באיראן", הוא אומר. "כאשר המולות תפסו את השלטון לפני 47 שנים, בשנת 1979, הם ירשו מערכת כלכלית מצליחה ביותר. אפשר לומר שהשאה היה דיקטטור, אך ההישגים הכלכליים והחברתיים-פוליטיים של המשטר הישן מרשימים ובלתי ניתנים לערעור עד היום ".

"ההתלהבות הראשונית מהמהפכה הוחלפה בפטריוטיות"

עד פרוץ מלחמת איראן-עירק ב-1980, האזרחים נהנו לדבריו מהשגשוג הכלכלי של ימי השאה, ולאחר מכן מההטבות שמשטר המהפכה נתן כגון אנרגיה בחינם, מים בחינם ותחבורה ציבורית בחינם. "בהתחלה, אנשים היו פטריוטים. מיד בהתחלה, לפני המלחמה, הייתה קצת תקווה".

עם הימשכות הלחימה והדיכוי הפוליטי, התמיכה במשטר החלה לדעוך, לדבריו. "ההתלהבות הראשונית מהמהפכה האסלאמית הוחלפה בפטריוטיות. כעת, הגנת המדינה מפני האויב המושבע עירק וסדאם חוסיין תפסה את מרכז הבמה, וזה הביא את התמיכה הדרושה למשטר, אבל אפילו הפטריוטיות הזו, ההגנה הזו על המדינה, פחתה באופן דרמטי במהלך מלחמת שמונה השנים. איש לא היה מוכן לשלוח את ילדו כחייל, להיות בשר תותחים".

כיום, הוא אומר, לרוב תומכי המשטר יש אינטרס אישי בקיומו. הוא מפנה לסקר מלפני שנתיים, שעל פיו 80% מהאיראנים תומכים בשינוי משטר. "16% מתוך ה-20% הנותרים הם עובדי מדינה ואלה שנהנים מהמשטר. זה משאיר רק 2-3% מהאוכלוסייה שהם הבסיס החברתי למשטר הזה".

"בתודעה של העם, הפהלווים הם היחידים שבנו את איראן"

"השאה הצליח להשיג שגשוג אמיתי, שלא היה קיים קודם לכן", אומר פאיאנדה, "והוא הקים כלכלת שוק חברתית שבה לא רק הייתה צמיחה, אלא גם חלוקה הוגנת של עושר. הוקמו קואופרטיבים צרכניים וחקלאיים, הוכנסו מערכות ביטוח לאומי, הסכמים קיבוציים, חלוקת רווחים עם עובדים, מודרניזציה של החקלאות, תיעוש". לדבריו, גם האוריינות הונהגה באותה תקופה. "80% מהאיראנים לא ידעו קרוא וכתוב בשנת 1960. כיום אנו מכירים רופאים, מהנדסים איראנים, אך מקצועות אלה לא היו קיימים אז".

"זה מוביל לשאלה הגדולה של הצעירים, 'למה לעזאזל הייתה המהפכה?'", הוא מספר. "המהפכנים של אז לא הצליחו להתנצל עד היום, להודות שהם טעו. לדור הצעיר יש כינוי גנאי לדור הזה, 'דור ה-57' (על-פי הלוח הפרסי המהפכה התחוללה בשנת 1357, י"ש)".

פאיאנדה מדגיש כי רזא פהלווי, ששלט בשנים 1925–1941, ובנו מוחמד רזא פהלווי ששלט ב-1941–1979 "הצליחו להפוך את איראן ממדינה לא מפותחת לחברה מודרנית ומשגשגת. בתודעה הקולקטיבית של העם, הפהלווים הם היחידים שבנו את איראן. לפניהם היו הקג'ארים שהרסו את המדינה במלחמות חסרות טעם נגד רוסיה והעות'מאנים. איראן נאלצה לוותר על חלקים גדולים משטחה לארמניה, אזרבייג'ן ורוסיה".

פאיאנדה מודע לביקורת על משטרו האוטוריטרי של השאה. "מנקודת מבט של היום, אף אחד מהם לא היה דמוקרט. אבל אנחנו יכולים לסווג אותם כדיקטטורים נדיבים. ניתנו זכויות לנשים. היעדר החירויות הפוליטיות קשור גם לעובדה שהאופוזיציה באיראן הייתה אסלאמיסטית או קומוניסטית".

גם מוסאדק, ראש הממשלה ב-1953 שהלאים את הנפט האיראני והודח על ידי השאה בהפיכה ובתמיכת ארה"ב, לא היה דמוקרט לדבריו. "הוא היה מאוד סמכותני. 'החזית הלאומית' שתמכה בו היו חבורה של נאציונל-סוציאליסטים במסווה של סוציאל-דמוקרטים", הוא אומר ומוסיף, "אנחנו צריכים לשבור את הטאבו ולהפסיק ליצור מיתוסים. אף אחד מהארגונים והקבוצות האלה לא היה דמוקרטי במובן שלנו".

"איפה הכוחות הפרוגרסיביים? האם יש רצח טוב ורצח רע?"

כאיש האיגודים המקצועיים, נדרש פאיאנדה גם לאופוזיציה השמאלית אז והיום. הוא מחלק את השמאל האיראני לשתי קבוצות: הראשונה היא מפלגת תוּדֵה ('מפלגת ההמונים של איראן'), "בובה של המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, ששאפה להקים בכל האמצעים הדרושים משטר כמו בברית המועצות. היא ניצלה את תנועת העבודה האיראנית למטרותיה". המפלגה תמכה במהפכה של 1979, אך דוכאה לאחר-מכן.

הקבוצה השנייה כללה קבוצות חמושות ולוחמי גרילה. "הם לא רצו דמוקרטיה", הוא מספר. "אסור לנו אפילו להעמיד פנים שהם דמוקרטים. הם שאפו לכפות שינוי משטר באיראן באמצעות מאבק מזוין וטרור. בזמן המהפכה האסלאמית לא היה כוח פוליטי דמוקרטי חזק שייצג אלטרנטיבה דמוקרטית אמיתית למשטר השאה".

"עברתי סוציאליזציה פוליטית במדינות דמוקרטיות. השמאל, לעומת זאת, לא התרחק מהמהפכה האסלאמית וגם לא מחזיק בתפיסה ריאליסטית כיצד לשלוט או להנהיג מדינה. במובן האמיתי ביותר, הם חולמים על סוציאליזם לא מוגדר ועולם שבו כולם חיים בחופשיות ובשוויון בשלום, ללא גבולות – כולן מטרות טובות, אך ללא תוכניות קונקרטיות ליישום".

הוא מבקר את תנועות השמאל באירופה, שהלכו שבי אחרי סיסמאות המהפכה ומתנגדות למלחמה, במקום לתמוך במפגינים האיראנים. "איפה הכוחות הפרוגרסיביים האלה? רק בגלל שאיראנים נושאים את דגל ישראל בהפגנות שלהם? רק בגלל שאמריקאים נושאים את הדגל? האם יש רצח טוב ורצח רע? זה מה שכואב. המפגינים רוצים חופש. הם אומרים, 'אנחנו רוצים חיים נורמליים. לא לפחד ממה נלבש או איך נחיה. אני זקן, אבל אני גם מרגיש כמו שגריר של הדור הזה. הם לא עשו שום דבר רע. צריך קצת מצפון. צריך להסתכל במראה. אין כאן ויכוח אידיאולוגי, אלה חיי אדם".

"אם רזה פהלווי ייעלם, לא יהיה אחריו כלום"

פאיאנדה מספר כי בגל המחאה האחרון יצאו כ-9 מיליון איש יצאו לרחובות. המדינה והאינטרנט נסגרו למעשה, ולאחר מכן דוכאה המחאה באכזריות, בטבח ששיאו היה ב-8–9 בינואר השנה. "היו 40 אלף מקרי מוות ביומיים, 100 אלף נעצרו, ו-7,000 איש התעוורו מיריות מכוונות לעיניים". לדבריו, ההוצאות להורג נמשכות עד היום.

"במשך יותר מ-10 שבועות אנשים חיו ללא גישה לאינטרנט. עסקים קטנים ובינוניים רבים פשטו את הרגל. 2 מיליון איש נוספים איבדו את מקום עבודתם", אומר פאיאנדה, ומוסיף שהכלכלה האיראנית נשענת יותר ויותר על הדולר, ושהמטבע האיראני אינו משמש עוד לרכישה של מכוניות, בתים, קרקעות ופריטים דומים. "עסקאות אלו חייבות להתבצע בדולרים. אבל מכיוון שלאף אחד אין דולרים, ואף אחד לא מוכן לסחור במטבע איראני, הפעילות הכלכלית הגיעה לקיפאון מוחלט. הקנייה והמכירה אינן אפשריות. התפתחות כלכלית שלילית ומהירה זו מובילה גם לחוסר שביעות רצון גובר".

לדבריו, הרחובות מלאים כעת במחסומים המאוישים על ידי צוותים צבאיים למחצה, ביניהם קטינים, חלקם בני שתים עשרה בלבד, המוצבים כדי לבדוק אנשים במחסומים, כמו גם שכירי חרב מעיראק, לבנון, אפגניסטן ופקיסטן. "זוהי ההשפלה הגדולה ביותר, באמת הגדולה ביותר, עבור העם האיראני", הוא אומר. "הם זוכרים את התקופות האפלות ביותר שבהן ערבים, מונגולים, עמים טורקים ואפגנים כבשו את ארצם, מולדתם. והפעם זה לא נגרם מתבוסה צבאית, אלא תוכנן על ידי המשטר עצמו".

לצד ההבנה שמגלה פאיאנדה לשיקולים האסטרטגיים של ארה"ב ביחסה ליורש העצר רזה פהלווי, שזוכה לתמיכה רבה בקרב המתנגדים למשטר, הוא אומר "אם רזא פהלווי ייעלם, לא יהיה אחריו כלום. הוא מאחד ומניע את העם האיראני, מעניק לאנשים תקווה וביטחון. אין מי שמייצג את ארצנו טוב ממנו". לדבריו, האיראנים חששו מהפסקת האש. "האנשים מתוסכלים ומסיבה פשוטה אחת: אם יהיה הסכם, אנחנו נתונים לחסדי המשטר הברברי הזה. הם ייקחו את הילדים שלנו, הם יהרגו אותם. בכפר שבו אחי גר, כפר ממש קטן, 70 צעירים מתו ביומיים. כל משפחה איבדה ילד".

לדעת פאיאנדה, האמירות על סדקים במשטר אינן מבוססות. "באופן כללי, כל הקבוצות והפלגים בתוך המשטר מאוחדים במאמציהם לשמר את המערכת. אף אחד לא ירוויח בסופו של דבר ממערכת שונה. יש להם מיליארדים להפסיד. כל הידיים הללו מוכתמות בדם.

"אבל המערכת שברירית מטבעה. עם דיקטטורים, אף פעם אי אפשר לדעת איך הם יקרסו. משטרים רבים היו חזקים לאורך זמן, ואז התפוררו בן לילה. לא נשאר להם בסיס. ברחבי המדינה כולה, לא רק בבירה, אלא בכל פינה נידחת באיראן, הם רצחו אנשים. כולם מכירים קורבן של המשטר. חברים, בני משפחה, שכנים שאיבדו את ילדיהם הקטנים. איננו סולחים. כל האשליות נגמרו".