את הקשר בין ריקי סיטון, חרדית מבני ברק, אמא לעשרה ילדים וסבתא לשתי נכדות, לבין ג'ולי קופרשטיין, בעלת תשובה מחולון, אמא לחמישה, שבנה הבכור, בר, נחטף לעזה בשבעה באוקטובר, אי אפשר להתיר, גם שנתיים וחצי אחרי שנפגשו, במקרה או לא, בתחילת ימי המאבק לשחרור החטופים. הן פועלות ביחד, מרצות ביחד, כותבות ביחד ומתחזקות ביחד אחרי שנתיים ארוכות של תקווה, אמונה וכאב אינסופי. "מבחינתי ריקי היא מלאכית שנשלחה מהשמיים לניסיון שלי", אומרת קופרשטיין בכל מיני הזדמנויות, "היא כבר בת משפחה של ממש".

הכניסה הראשונה למטה משפחות החטופים

שבוע וחצי אחרי שבעה באוקטובר, סיטון (47) השאירה את הילדים בבית, בלי ממ"ד או מקלט, נסעה עם חברה מבני ברק לתל אביב ונכנסה למטה משפחות החטופים בלי להכיר אף אחד. "אז הכל עוד היה כזה כאוס", היא נזכרת, "לא ידעתי אם מה שאנשים שנמצאים ברגע הכי קשה שלהם, צריכים זה לפגוש אותי ושכמותי. לראות חרדים, שמזכירים 'כן רפורמה, לא רפורמה', 'כן גיוס, לא גיוס', 'כן תפילה לא תפילה בתל אביב'. עליתי במעלית ורציתי לברוח, מה אני עושה פה בכלל?".

את הדחיפה שעזרה לה לצאת מההלם שאפף את כולם בימים הראשונים אחרי השבת הארורה סיפק לה מכר חילוני שהדריכה פעם באחד הסיורים שהיא עושה בבני ברק, כדי לקדם חיבורים בין הציבורים: "הוא הרים טלפון קצת כועס, ואמר לי: 'תגידי, איפה אתם?' זה תמיד כזה, אתם. אמר לי: 'שמעת שיש 251 חטופים?' בדוק שמעתי, מי לא שמע? 'אני מגיע לשם, אני לא מכיר אף חטוף ואף בן משפחה ולא רואה אף חרדי, למה? את מכירה מלא חרדים, אז תבואי ותביאי אותם'".

ההתלבטות הסתיימה בזכות שלי שם טוב, אימו של עומר, שנחטף מהנובה. "ברגע ההוא שיצאתי מהמעלית ורציתי לברוח אחורה, ואמרתי לעצמי 'את פסיכית? תברחי משם', ברגע הזה, פתאום קלטתי אותה והיא חייכה. היא אמרה לי: 'תודה שבאת, תודה שבאתם, אנחנו צריכים אתכם'. היא ממש אמרה: 'אחיותיי החרדיות תודה שבאתם, חיכיתי לכם, תבואו ותביאו עוד'".

סיטון לא הגיעה למטה המשפחות עם תוכנית פעולה מסודרת, אבל מדי יום היא חזרה והתמקמה בשולחן הקבלה של המטה, ביקשה את השמות לתפילה, ונוכחה שם. גם כשהיו משפחות ש"זה לא בא להן טוב", בסוף היא התפללה על הבן, הבת או האמא. "שאלתי את שלי מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור לך? אז היא אמרה לי: 'תפילה וחיבוק', בסדר הזה, 'זה מה שאני צריכה'. אז אמרתי לה: 'למה את מתכוונת?' והיא אמרה: 'אולי נעשה תפילה, משהו גדול'".

תוך שבוע סיטון, שם טוב ועוד רבות וטובות הצליחו להפיק את "תפילת האימהות", אחד האירועים הגדולים הראשונים שהתקיים במוזיאון תל אביב בהשתתפות מאות, ושודר לעשרות מוקדים ברחבי העולם. "כולם התרכזו לרגע אחד של תפילת האימהות, רק אימהות והרבנית ימימה והרב הראשי דיברו", משחזרת סיטון, "ואני זוכרת שעמדתי מאחורי הקלעים ואמרתי: 'הקדוש ברוך הוא, פליז פליז, תראה אותם, תראה אותם, אי אפשר, אי אפשר. הייתה עוצמה כזאת של רגשות".

הפגישה הראשונה עם משפחת קופרשטיין

את משפחת קופרשטיין פגשה סיטון בפעם הראשונה בערב אחר, ערב של "תפילה, קיגל ושירי רגש", כמו שמכנים אותם במגזר החרדי, שהיא ארגנה עם שותפות לפני אחת מההפגנות הגדולות הראשונות. "לא אשכח איך באותו ערב, יום ההולדת שלי, י"א במרחשוון, טל נכנס בכיסא גלגלים עם התמונה של בר, ועוד שני ילדים שלו, וג'ולי והאחיינית שלה. במשפחת קופרשטיין יש הכל", היא אומרת. "יש איש רוסי בכיסא גלגלים, בעלת תשובה דוסית עצבנית, כל החבילה במשפחה אחת, כל הסיפור, והלב שלך נשרף, לא יכול להיות שהבן הבכור שלהם, מי שמחזיק את הבית, נמצא שם, בעזה".

"ג'ולי", היא מספרת, "בכתה שם בכי שלא שמעתי מעודי, בכי מפרק. שרו 'כל העולם כולו גשר צר מאוד', וכולם בוכים. לא ניגשתי אליה כי כל העולם עט עליה, אבל בסוף הערב איכשהו התפתחה שיחה. שאלתי אותה כמו ששאלתי את כולם: 'איך אני יכולה לעזור לך? כי אין לי מושג מה אפשר לעשות'. ג'ולי לא ביקשה שום דבר חומרי, אף פעם, לאורך כל הדרך, אבל היא אמרה לי: 'שבת, אולי זה מה שיכול לעזור לי".

את הבקשה הזו של קופרשטיין, שכל מי שיכול שישמור שבת, סיטון הקליטה בטלפון והפיצה ברשתות הקשר החרדיות, בעיקר בווטסאפ. ההקלטה הגיעה במהירות לעשרות-אלפים ברחבי הארץ והעולם, ולצד יוזמות נוספות הניעה את הציבור הדתי, ובעיקר החרדי, להצטרף למאבק להשבת החטופים.

זוג ברזל במסע של חיזוק האמונה

קשריה של סיטון עם משפחות חטופים התהדקו, אבל המפגש עם משפחת קופרשטיין נכנס עמוק אל הלב: "אחרי כמה זמן, כשניתחנו את המפגש בינינו, ג'ולי אמרה לי: 'כולם אמרו לי כל מיני דברים, אבל הדיבורים שלך זה כמוני'". קופרשטיין, כמו סיטון, הייתה שונה בנוף משפחות החטופים. המצב – אחרי חזרה בתשובה, התמודדות עם מצבו הבריאותי של בעלה, והיעדרותו של הבן, שהיה אחראי איתה על פרנסת המשפחה – טלטל אותה.

למרות התפילות, שמירת השבת, אמירת תהילים, והאמון שנבנה בין סיטון לקופרשטיין, המציאות לא השתנתה, הבן היה בשבי חמאס. "היא לא הצליחה לצאת מהמיטה, מהבכי", מספרת סיטון, "היא לא רצתה לראות אף אחד, היא לא פגשה אף אחד. היא הרגישה שזה כמו, לא עלינו, שבעה ארוכה שלא נגמרת, אנשים אצלה בבית, כל יום, כל הבוקר, עד אמצע הלילה, ולא עוזבים, והיא לא רוצה לראות אף אחד. לא יכול להיות, לא יכול להיות שבר לא בבית".

הקשר ביניהן הלך והתהדק, סיטון לא ויתרה. בעקשנות היא דרשה מקופרשטיין עוד עשייה, עוד מפגשים, הגעה תכופה למטה. "אני רגע רוצה לעזור לג'ולי, כי היא הייתה בעיניי במצב מאוד מאוד מוחלש. היו משפחות חזקות; היו משפחות שאת רואה אותם, הם על הפנים, אבל בסדר; והיא הייתה על הפנים, על הפנים, על הפנים. באיזשהו שלב הפכנו שתינו לצוות שעובד עבור המשפחות, עושה עבודה, ודווקא בגלל שהיא כל כך שונה, זה היה מאוד מאוד משמעותי למשפחות".

זה התפתח לאט לאט. לצד אינסוף המיצגים, היוזמות, האירועים והפעולות שעשו המשפחות והפעילים, סיטון וקופרשטיין פעלו לכך שגם להן ולשכמותן יהיה חלק במאבק, שהקול האמוני יישמע. אחרי ההפגנות של מוצאי השבתות, הילדים של סיטון הגישו מרק באוהל התפילה לצלילי מוזיקת נשמה; בימי חמישי עשו קומזיץ וחילקו צ'ולנט וקיגל; עשו הפרשות חלה, ימי הולדת, פגשו אנשים; חילקו ספרונים. לא לבד, היו הרבה שותפות ושותפים, אבל שתיהן ביחד, זוג ברזל, במסע של חיזוק האמונה.

גניה צוהר, קרובת המשפחה של עומר נאוטרה, פיתחה את "שרים לשובם" בימי שלישי בערב, והם הפכו לרגל משמעותית במאבק הציבורי, שאליהם הגיעו ציבורים שלא נראו בכיכר בשאר ימי השבוע – ציונים דתיים וחרדים.

זה לא עבר חלק. סיטון, במרחק הזמן, מרשה לעצמה לספר גם על חילוקי הדעות, למשל סביב הקמת אוהל התפילה בקצה הכיכר, במימון שהן הביאו.

ההתנגדות להקמת אוהל התפילה הייתה עניינית?
"חצי".

זה בא מהמשפחות?
"זה לא בא מהמשפחות. יכול להיות שהיו משפחות שהתנגדו, בסדר? לא יודעת, אבל הייתה התנגדות לפני שבכלל דיברתי עם משפחות. זה היה די בהתחלה, בבלגן ממש, אני מזכירה שזה היה אוסף מדהים של מתנדבים, וכל אחד היה לו את המקום שלו, את הפינה שלו, את האמירה שלו. אני רציתי לעזור לג'ולי, להזיז אותה מהבית, ובסוף זה התפתח להיות מפלצת. היו אנשים מעולים שעזרו לנו, יוסי מואטי ומישל אילוז, והיו מי שהתנגדו. אמרתי להם: 'תקשיבו, אתם צריכים לרדוף אחריי. את הקולות שאתם יודעים להביא לכיכר אתם מביאים, אתם לא צריכים אותי בשביל זה. אבל אני רוצה להביא לכם לפה את מי שאי אפשר, מה הקטע?"

"אמרתי לה תכתבי, תכתבי כדי שתוכלי לזכור"

הפעולה של סיטון וקופרשטיין הייתה לשני כיוונים: מצד אחד להביא את הציבור שלהן לכיכר החטופים, ומצד שני להביא את החטופים אל הציבור ומנהיגי הציבור החרדים. הן ארגנו כנסים עם קהלים שאף משפחת חטופים אחרת לא הגיעה אליהם, ומסעות תפילה לקברי צדיקים בארץ ובעולם. "לא היו חטופים חרדים", מזכירה סיטון, "כלומר, זה סיפור כואב, אבל אנחנו בני אדם, כשזה קרוב אלינו, כשאנחנו מכירים, אז אתה יותר קרוב לסיפור, אז זה לא שהתנערו, עשו אינספור דברים".

היו, היא מספרת, אנשים ונשים מהציבור החרדי שלא אכלו ממתקים, לא ענדו תכשיטים, עשו לעצמם תזכורות, במקום הסיכה הצהובה. "אני יודעת שיש אדם שקנה חליפה חדשה ולא לבש אותה שנתיים. הוא לבש אותה כשהם חזרו, כשהם היו פה.

"היינו בבית של הרב יצחק קולדצקי, רב גדול, הלכנו להתברך. אנחנו יושבים עם הרבנית, והיא משיחה לפי תומה, שכבר שנה הרב ישן על קרש, על הדיקט ולא על המזרון, כי הוא לא מוכן לישון על מזרון עד שהחטופים יחזרו. זו פעולה קטנה שהוא עשה לא כלפי חוץ, הוא עשה כלפי עצמו. הוא עשה להזכיר לעצמו לזכור כל יום, בהתנהלות היומיומית שלו, לזכור את זה ברמה הקשה, בלישון כל לילה על קרש".

במשך שנתיים הן גם כתבו במשותף, בעיתון החרדי "קטיפה", טור שנקרא "כבר חוזר". "בתחילת הדרך אמרתי לג'ולי: 'קחי טלפון או דף ופשוט תכתבי, זה יעשה לך טוב. תכתבי כל מה שאת מרגישה, תכתבי כדי שתכף זה ייגמר, שתוכלי לזכור את זה'. אף אחד לא חושב שהתכף הזה ייקח שנתיים. היא כתבה ואני לקחתי את מה שהיא כתבה ולשתי אותו, וערכתי ושלחתי לשני עיתונים חרדיים משמעותיים, ואמרתי להם שיש לי רעיון לחמישה טורים, וזה הפך למאה, והיה הדבר הכי נקרא. זה היה מטורף. מטורף. עוד מעט ייצא הספר, בעזרת השם. לטור קראו 'כבר חוזר', לספר יקראו 'כבר חזר'".

פעילות השטח שלכן הגיעה לדרגים הפוליטיים החרדים?
"כן, כן. בוודאי. לא פעלתי לבד במרחב, יש עוד אנשים. לא עבדתי מול הפוליטיקאים, אבל הפוליטיקאים החרדים קשורים לציבור שלהם. אנחנו עשינו את הכשרת הלבבות ואת העבודה בשטח בענק, להגיע לכולם, לחשוף את האירוע הזה, לדעת שהקהל על הסיפור הזה. כל העשייה הזאת גורמת לתזוזה, כי בסוף, כדי להצביע על העסקה, היה צריך גם את הקול הפוליטי החרדי".

"דיברנו הרבה על מה יקרה אם בר לא יחזור"

לא חשבת במשך הזמן שאולי את לוקחת את ג'ולי למקום שהיא לא רוצה ללכת אליו? אולי את כופה עליה?
"בטח שגררתי אותה למרות שהיא לא רוצה. היא לא רצתה כלום. אין רצון. אני מבינה שזה מה ששומר לה על השפיות. הודעתי לה כל יום מה עושים היום, היא ממש נתנה בי אמון. אנשים אמרו לי: 'די, תרחמי עליה, אימא של חטוף'. אבל לאט לאט זה התעורר גם בה. בתחילת הדרך כשהיינו מרצות, היא הייתה יושבת עם הראש למטה ולא מדברת אף מילה. אמרתי לה: 'יום אחד אנחנו נריב על המיקרופון', והנה לא מזמן מצאנו את עצמנו מדברות בסטמפורד היל בלונדון לפני אלף נשים, יש פה תהליך".

את אומרת שאת לא פוליטית, אבל דרך החיים שלך מאוד ברורה.
"זו פעם ראשונה ששואלים אותי את זה. קודם כל, מה שאני מנסה לעזור זה לא רק בקטע הדתי, לא רק עם ג'ולי, עם כולם. מצאנו שהרגשי אמוני עושה כל כך טוב אז אנחנו שם, כי זה מה שאת יודעת לעשות, ואני מאמינה בזה, אז אני שם. אבל אני משפחת קופרשטיין לא בקטע הדתי".

מה הכוונה?
"אני משפחת קופרשטיין על כל מה שזה אומר. על ההסעות והטיפולים לטל, ועל בתי ספר, על הכל. אנחנו בעצם, בשנתיים האלה, מנהלות את האירוע הזה ביחד".

כשסיטון אומרת ביחד היא מתכוונת לזה. היא הייתה שם ברגעים הקשים, המתסכלים, במאבק, וגם ברגעים שהגיעו ידיעות כאלו שאסור היה לה לשתף בהן אפילו את בני ביתה. "קיבלתי גם מתנות מדהימות באירוע הזה. כל אותות החיים כשהקמ"נים מתקשרים, אני על הקו. אני מתה לצעוק שהוא חי! אני יודעת שהוא חי".

לך, באופן אישי, היה ספק, חשבת שהוא לא יחזור, או יחזור לא חי?
"ג'ולי הייתה מאוד חזקה בזה שהוא יחזור, אבל דיברנו הרבה על מה יקרה אם לא יחזור".

כן?
"דיברנו על זה, כן. מדברים על כל האופציות. הומור שחור, חופשי, מדברים על הכל. היא כל הזמן אמרה: 'הוא חי, והוא יחזור חי, ואני מרגישה אותו'. ואנחנו אומרים: 'ומה יקרה אם יהיה אחרת, חלילה, ואיך יהיה'. היו הרבה כאלה שנרצחו בשבי, זה לא היפותטי. עם ג'ולי עשיתי ממש שיחות, וגם עם אלוקים דיברתי. בערב הראשון של התפילות אמרתי לו: 'הקדוש ברוך הוא, שלא יהיו פאדיחות, תראה כמה אנשים'. אבל היו רגעים קשים, היו רגעים של אין כוח".

"הם חייבים להחזיק, אז גם אני חייבת"

אחד מהרגעים הכי קשים לסיטון מבחינה אמונית היה בתחילת ספטמבר 2025, כשהגיעו הבשורות על הרצח של הירש גולדברג-פולין, עדן ירושלמי, אורי דנינו, אלכס לובנוב, אלמוג סרוסי וכרמל גת. "הייתי בקשר עם המשפחות, וזה הרגיש הכי כואב אחרי שבעה באוקטובר. הבום הזה. אמרתי לעצמי: לא יכולה, לא יכולה, זהו, אני פורשת. אבל כשהיה לי קשה אמרתי: אני לא משפחה ביולוגית של החטופים, הייתה לי בחירה, ובחרתי להגיע, עכשיו אין לי בחירה, עכשיו אני כבר חלק ממשפחה. אני רוצה להתמוטט, לצעוק, יש לי אפשרות? אני רואה את המשפחות, אני יכולה להגיד שאין לי כוח? אני לא יכולה להגיד".

לא התעייפת?
"היו רגעים של עייפות, עוד איזה עסקה שמתפוצצת, ואז המשפחות בדאון כל כך קשה, ומה אני אומרת עכשיו? אין לי עוד יכולת להמציא את עצמי יותר, וגם אין לי כוח. אבל גם אין לי ברירה. אין לך ברירה, את שם. אם הם חייבים להחזיק, אז גם אני חייבת להחזיק.

"היינו אצל הרב אברהם לבקוביץ' בבית. הוא כמובן התעניין והתפלל איתנו וברך, ואז הוא אמר לג'ולי: 'אני רוצה רגע ללמוד איתך משהו'. והוא פתח את ספר העיקרים, ספר כבד, ספר עיון, ופתח את שער התפילה, שעוסק בשאלה של מה היא התפילה בשבילי. ההבנה שתפילה היא לא משוואה, שהכנסתי תפילה ויצא ילד מזה, או כל בקשה אחרת. תפילה היא קודם כל מה המקום שלה עבורי, וכאילו איך מתמודדים, וזו הייתה שיחה לא פשוטה.

"אני התכווצתי בכיסא כשהוא דיבר על זה שלפעמים התפילה לא נענית. ואיך אנחנו מתמודדים, ומה המשמעות של זה. זה צדיק שמדבר ככה, תפילה לא נענית. ויצאנו משם, וג'ולי אמרה: 'זאת השיחה הכי משמעותית שהייתה לי בכל התקופה האחרונה'".

הפגישה עם בר: "הרגע הכי מרגש בחיים"

כשבר השתחרר עם החטופים החיים האחרונים, באוקטובר 2025, סיטון הגיעה עם משפחתו למחנה רעים, שם חיכו המשפחות לשבים: "אין לי איך לתאר את המעמד הזה של להיות שם ולראות אותו ברגע שהוא חוזר. זה היה מדהים. ההחלטה הייתה שאני לא אומרת אף מילה, שלא מציגים אותי. כמו אנשי צבא שלא מציגים אותם, אני לא נדחפת ולא מפריעה. אבל כשג'ולי פגשה את הבן שלה, החיבוק הזה שכולם ראו והיא נפלה על הרצפה והתמוטטה, לא שאלתי אף אחד, ונכנסתי פנימה. אמרתי לה: 'לא ג'ולי, אסור לך, בר צריך אותך חזקה, עכשיו את לא מתעלפת, עכשיו את קמה'. והיא קמה. היא המשיכה לתפקד, עטפה אותו, ואני כבר הייתי בפנים. הייתי שם. קיבלתי את המתנה הכי הכי גדולה, את הרגע הכי מרגש בחיים שלי, זה להיות, לא רק בקושי אלא גם באושר. ובחמש הדקות הראשונות שבר בארץ, טל החמוד הזה שאל אותו: 'אתה מכיר את ריקי? אתה יודע מי זאת?' הוא אמר: 'לא, אבל אם היא פה, היא כנראה משמעותית'. וזהו. בר ואני חברים, אני חושבת".

גם כיום, שבעה חודשים מאז השחרור, הקשר של סיטון וקופרשטיין לא ניתק. הספר שבר כתב "לא נשבר" והשיר שהוא כתב, "המלחמה האחרונה", מבוססים בין השאר על קבוצת ווטסאפ שסיטון פתחה איתו עם אימו ביום השני לחזרתו. "כבר בשבי הוא התחיל לכתוב, כתב 57 עמודים במחברת ללימודי קוראן שקבר באדמה ולא הצליח להוציא מהמנהרה. פתחתי קבוצת וואטסאפ, קראתי לה 'בר מספר' ואמרתי לו: 'תזרוק לקבוצה הזאת כל מה שאתה רוצה'. בימים הראשונים גם הקלטתי אותו כל הזמן, לשמור כל מילה".

את החגים המשפחות עושות ביחד, כמו גם את יום ההולדת הראשון של בר כאדם חופשי שחגגו בעיר העתיקה בירושלים, כמו שעשו בימי ההולדת שהיה בשבי, רק עם עוגת חלבה ענקית, לזכר חתיכות החלבה שהיה שומר בשבי עבור ימי ההולדת של השבויים האחרים. "בר מתייחס אלי כמו אחות גדולה, הוא מתקשר כשהוא צריך דברים טכניים. זאת המתנה על העבודה הקשה, ועשינו כבר מלא דברים ביחד. הוא ילד מדהים, חלום, חלום. אי אפשר להתרגל לפלא הזה, לנס הזה".

"לילדים הסברתי שזה כמו מילואים"

סיטון ממשיכה בהרצאות ומסעות עם קופרשטיין, המשימות הגדולות הבאות שלה עדיין מחכות לה. בינתיים היא לומדת להיות נהגת אמבולנס וחובשת באיחוד הצלה, "כמתנדבת", היא אומרת, "זו לא עבודה".

הילדים שלך לא מתעצבנים שיש להם פחות ממך?
"הם מתעצבנים. הם אמרו שחטפו אותי למשפחות החטופים. זה קשוח, כי בית של עשרה ילדים, ברוך השם, זה דורש. אז בהתחלה הסברתי להם שזה כמו מילואים. לא יודעים מה זה, אבל כן, מלחמה, אז אנחנו עושים, והם למדו להיות חלק. הם מכירים את כולם, היו מגיעים ועובדים בכיכר, ועושים מה שצריך. זה דברים שיכתבו עליהם בהיסטוריה, דברים מטורפים, והילדים שלי זוכים להיות קרובים לאירוע הזה. אז הם משלמים מחיר. אבל גם מקבלים הרבה, זאת האמא שיש להם. זה מה שהאלוקים בחר לתת להם, שיתמודדו".

בשנתיים וחצי האלה חוותה סיטון מנעד רגשות שלא הכירה, כדבריה: "העוצמות של הכאב היו בלתי אפשריות, וגם רגשות השמחה. השאלה הגדולה היא איך כיום, ביום שאחרי, כמעט, נזכור את הרגעים האלה, ונזכור את המשימה, ונמשיך עם זה הלאה. איך לא נדפדף ונגיד: 'יאללה, היה', ונמשיך עם כל המריבות שלנו".

מה זאת אומרת, אנחנו ממשיכים במריבות, לא?
"אנחנו ממשיכים לריב, השאלה איך. זה בסדר לריב, אני לא צריכה שאתה תהיה מי שאני, או שאני אהיה מי שאתה, אבל צריך להבין שאנחנו פה, ואנחנו חייבים, חייבים, חייבים, למצוא את הדרך לחיות ביחד. בפוליטיקה אנחנו במצב לא טוב, אבל במפגש אנחנו הרבה יותר טובים".

היא יודעת את זה מניסיונה. במשך למעלה מעשרים שנה הובילה סיטון את פרויקט 'חברותא' בעמותת 'איילת השחר', לחיזוק הזהות היהודית ולקירוב בין דתיים לחילונים. יש לה דוגמה אישית לכך שמפגש בין קצוות אפשרי: הקשר שנרקם בינה ובין אורנה אושרי, מעצבת גרפית, תל אביבית וחילונית, שונה ממנה. "אורנה היא חברה כמו אחות, 12 שנים של קשר ויש לי עוד חברות חילוניות, ואין אצלי עיגולי פינות בהלכה, אני מכוונת ומשתדלת להיות אישה חרדית, וביחד עם זה אני לא מפחדת להיות חלק, אין סיבה שלא אהיה חברה, אני ברורה לעצמי לגמרי. גדלתי במשפחה חרדית בתל אביב, זה טבעי לי הניגודים, ואיתם ההבנה שאנחנו עם אחד".

סיטון מתרחקת מפוליטיקה, מבהירה שהיא לא מכוונת לשם בשום צורה, ומשתדלת לעקוף את הנושאים הבוערים במפגש החילוני-חרדי, כמו גיוס, הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ולימודי ליבה. השיח הזה לא מקדם, מה גם שלדעתה על רוב הדברים הרוב מסכימים. "אורנה אספה אותי פעם מבני ברק", היא מספרת, "אני הייתי צריכה לנווה אילן והיא נסעה עם הבן שלה להפגנה בקפלן. יצאנו מנקודות מוצא שונות, היא מתל אביב ואני מבני ברק, היעד שלנו היה שונה, אבל 80% מהדרך הייתה אותה דרך, אנחנו חייבים למצוא אותה, וזו גם מצווה וכלל גדול בתורה, ואהבת לרעך כמוך".