בשבוע שעבר זכתה קבוצת אליצור נווה דוד (לשעבר רמלה) באליפות הליגה הלאומית בכדורסל נשים, זאת לאחר שניצחה את אס"א ירושלים בסדרת הגמר והשלימה עונה חלומית מבחינתה: זכייה שנייה ברציפות בגביע האיגוד של הליגה הלאומית, אליפות הליגה הלאומית והחשוב מכל, עלייה חזרה לליגת העל לנשים. אותה ליגה בה שלטה הקבוצה בגרסתה הקודמת עם 9 אליפויות בשני עשורים.
כדי להבין את ההתרגשות סביב החזרה של אליצור רמלה לליגת העל צריך לחזור אחורה ולהבין את ההיסטוריה שלה. הקבוצה נוסדה ב-1970 ובילתה את רוב שנותיה הראשונות בליגות הנמוכות. ב-1993 יואל לביא נבחר לראש העיר של רמלה, באותה העונה גם עלתה הקבוצה לראשונה בתולדותיה לליגת העל. בנוסף הגיעה הקבוצה לראשונה גם לגמר הגביע אך הפסידה לקבוצה החזקה באותן השנים, אליצור חולון. לביא שידוע כאוהד ספורט נלהב, הבין את הפוטנציאל לעיר הגלום בטיפוח קבוצת דגל, ומאותו הרגע החיבור הפך לבלתי נפרד. למרות שהיו חברי עמותה שניהלו את המועדון, בעזרת תקציבי העירייה הקבוצה פרחה והפכה לקבוצה החזקה בישראל ושם דבר באירופה.
תחת אותו חיבור בין ראש העיר הכל יכול לקבוצת הכדורסל, משנת 1993 עד עונת 2015 הקבוצה מרמלה זכתה ב-9 אליפויות ו-5 גביעי המדינה כאשר היא מגיעה 15 פעמים עד לגמר הגביע. ההצלחה הכי גדולה של הקבוצה הייתה באירופה כאשר הגיעה כבר ב-1998 לחצי הגמר גביע רקנטי (המפעל השני בחשיבותו אחרי היורוליג), וב-2008 שוב לחצי הגמר הפעם בשמו החדש היורוקאפ. השיא היה כמובן הזכייה האדירה ביורוקאפ בשנת 2011 אחרי שהציגה הקבוצה כדורסל אדיר והעיפה את גראן קנריה מספרד. בסיום העונה נבחרה הסנטרית האימתנית ליקו ווילנגהאם לשחקנית השנה במפעל וטנישה רייט לשחקנית החמישיה.
משחק הגמר הראשון, נגד אראס הצרפתית, התקיים בארץ והסתיים בתיקו 61. היה לחץ על חניכותיו של המאמן עדן ענבר שמגיעות ללא יתרון בהפרש למשחק חוץ קשה. אבל הקבוצה הישראלית הופיעה עם המון אופי ורוח לחימה, והציגה את משחקה הטוב ביותר באותה העונה. עם הגנה אגרסיבית ומהלכים התקפיים אדירים, ניצחה את המשחק למרות היריבה החזקה והאווירה הביתית של הצרפתיות, בתוצאה של 61:53, והפכה לקבוצת הנשים הישראלית הראשונה והיחידה שזוכה בתואר אירופי. הכוכבות הישראליות ליני סלווין, אורנית שוורץ, שי דורון, ריקי גרינבוים ושירן צעירי שהייתה בתחילת דרכה. אך מעל כולן בלטו 2 הזרות המדהימות טנישה רייט וליקו ווילנגהאם.
אחרי הזכייה הגיעה אופוריה קצרה שעטפה את הקבוצה והמדינה. המאמן עדן ענבר דבר על התרומה הגדולה שהזכייה הזאת תעשה לעיר רמלה. "הגשמנו חלום שהיה חוצפה לחלום אותו בתחילת השנה. אני מאושר, זה דבר מדהים. עשינו היסטוריה בשבילנו, בשביל העיר, בשביל כדורסל הנשים ובשביל הכדורסל בכלל". שי דורון, הקפטנית בת ה-25, שזכתה להניף את הגביע סיפרה בהתרגשות כי "זה היה משחק נהדר, אין לי מלים כדי לתאר את האושר הזה" וריבי גרינבוים הוותיקה סימנה את ההיסטוריה של רמלה לצד ההיסטוריה של טל ברודי ומכבי ת"א בזכייתם הראשונה והלא אחרונה בגביע אירופה "אני חושבת שהגביע הזה צריך לתת מקפצה לכדורסל הנשים, כי הוכחנו היום שהענף קיים בישראל".
אבל בניגוד למכבי ת"א שהצליחה למנף את גביע אירופה ההיסטורי ב-77 לעוד 5 אליפויות אירופה והפיכת הקבוצה לאחת הגדולות והידועות בכדורסל הגברים, כנראה שאותה עונת שיא בא הקבוצה זכתה בדאבל ישראלי וגביע יורוקאפ הייתה גם תחילת הדרך למטה. אותה הידרדרות שגרמה לפירוק האימפריה רק 4 שנים אח"כ כשלאורך השנים לבשו את מדי אליצור רמלה השחקניות הטובות והאיכותיות שהיה לכדורסל הישראלי להציע. שמות כמו לימור מזרחי, לירון כהן, שי דורון, אורלי גרוסמן, אורטל אורן, מיכל אפשטיין, נילי נאתכו, אלומה גורן, ליני סלווין, אינה גורביץ' ורבות אחרות.
הכוכבות הישראליות בשילוב עם מאמנים איכותיים, כסף זמין והכי חשוב, הקהל הכי טוב וצבעוני בליגה, הפכו את המועדון הקטן מרמלה לקבוצת כדורסל אדירה שבשיאה נאבקה תחילה מול אליצור חולון אח"כ מול א.ס רמת השרון ולקראת הסוף מול מכבי אשדוד על היותה הקבוצה הגדולה והחזקה בכדורסל הנשים בישראל.
מי שיותר מכולם היה האחראי על הפיכת רמלה לאימפריה בכדורסל הנשים הישראלי היה האיש החזק בארגון, ראש העיר רמלה יואל לביא. לביא זכור היטב בדומיננטיות הלא אופיינית לראש עיר בהתערבות בתוך קבוצת ספורט, לביא היה בכל הזדמנות מביא את דעותיו למאמנים ואנשים העמותה, הוא היה דמות אהובה על הקהל הרמלאי, בפניו דיבר אחרי כל זכייה בתואר או הישג משמעותי.
לביא גם זכור היטב במספר תקריות אחרות. במחצית המשחק השני בגמר הפלייאוף בשנת 2000 ניהלו המאמן וראש העיר ויכוח על הרכב השחקניות שצריכות לשחק על המגרש. המאמן עדי דגן סיפר לפני מספר שנים מה התרחש מאחורי הקלעים. "רציתי לעלות עם טרישה סטאפורד, לביא רצה שאעלה קלעית. זה הגיע לפסים לא ראויים. ניצחנו עם סטאפורד, אבל הוא לא אהב את זה". גם במשחק השלישי אותו רמלה הפסידה באולמה הביתי ללביא היו טענות שהמאמן לא הקשיב לעצותיו ולכן החליט להודיע שלא יגיע להמשך הסדרה והנהלת המועדון החליטה באופן תמוהה לפטר את המאמן באמצע סדרת גמר אותה היא מובילה. דגן מבחינתו סיפר את התובנות החשובות שלמד מאותו האירוע "הייתי צעיר, לא הבנתי שבעל המאה הוא בעל הדעה. הלכתי אתו ראש בראש, לא הסכמתי לקבל את מה שהיה לו להגיד. גם האליפות לא התאימה לו בגלל הדרך".
המעורבות המוחלטת של ראש העיר הביאה גם לפיטורי המאמן טל נתן בסוף המשחק הראשון בסדרת הגמר של 2005, אחרי שהקבוצה הפסידה לרמת השרון ב22 נק'. למרות הפיטורים, הקבוצה ניצחה את שלושת המשחקים הנותרים וזכתה, פעם שנייה ברציפות, באליפות כשהשחקנית הוותיקה לודה רום על הקווים, אותה לודה שבגלל שיתופה פוטר דגן רק חמש שנים קודם לכן.
לצד הבעיות באימון הקבוצה היו גם בעיות כלכליות קשות בניהול הקבוצה שגרמו למועדון להתפרק פעמיים תוך 10 שנים. הפעם הראשונה קרתה אחרי אותה אליפות שנייה בקיץ 2005, כאשר לקבוצה נוצר חוב למס הכנסה שתפח למימדים של 960 אלף ש"ח. המועדון החליט לא לשלם את החוב, פורק וכל ראשי העמותה והתמיכה העירונית עברו לקבוצת הבת של רמלה, אליצור אחווה. המועדון הועבר ע"י איגוד הכדורסל מהארצית ללאומית ומאמן הנבחרת דאז אלי רבי הוחתם במהרה לפרויקט השאפתני. הקומבינה הוגדרה כהצלחה מהירה, הקבוצה עלתה לליגת העל תוך עונה וזכתה בעוד שתי אליפויות מיד עם חזרתה למקומה הטבעי.
אך הניהול הכושל והחלטות התמוהות בהנהלת המועדון לא נעלמו בקומבינה. כך קרה שתוך 10 שנים בלבד המועדון שוב הגיע לחוב שמחייב את פירוק הקבוצה, הפעם בהתערבות איגוד הכדורסל העולמי פיב"א. זו פסקה כי רמלה חייבות סכום מצטבר של מאות אלפי שקלים לשחקניות ששיחקו בה.
הקבוצה הצליחה להסדיר את רוב החובות, אך לאחר לחץ של פיב"א החליטה לוותר ולהכריז על פירוק. שמוליק לבקוביץ', היו"ר באותה השנה, סיפר בזמנו לעיתון הארץ: "אליצור רמלה הייתה אימפריה. זה יום מאד עצוב, אבל הלב שלי נקי. עשיתי מעל ומעבר". רב החובות היו בעקבות בעיות כלכליות שהיו לקבוצה בעונת 2012 בה החתימה מספר רב של שחקניות, אך בגלל המצב הכלכלי הרעוע, החליטה לשחררן. אותן השחקניות תבעו את המועדון וזכו בבוררות. מביניהן אולי הסיפור התמוהה ביותר היו של הזרות אשלי ווקר ונטאשה לייסי ששוחררו מהקבוצה לפני שהספיקו לשחק ולו משחק רשמי אחד במדי הקבוצה.
בעקבות אי העמידה בחובות שוב התפרקה הקבוצה והפעם הוקמה מחדש בשם קבוצת הבת החדשה (בעלת השם הראשון שפורק בשנת 2005) אליצור נווה דוד רמלה. הפעם הקבוצה התחילה את דרכה באטיות ללא ראש העיר הכל יכול והצליחה לרגש עיר שלמה כאשר עלתה שוב מהליגה הלאומית בחזרה לליגת העל אליה היא שייכת. מי שמובילה את המועדון הפעם היא השחקנית אינה ג'ורוביץ הבלתי נגמרת שמשחקת גם בגיל 49 ואחת החתומות העיקריות על ניהול המועדון והחזרה שלו לליגת העל. ביחד איתה כיכבו השנה מאיה איסרוב, מעיין דגן, שרית עטיה בת ה-47, אורנית שוורץ, שחקנית נבחרת הנערות צליל וטורי ומעל כולן רבקה רוס שחקנית העונה בליגה הלאומית. את הקבוצה מאמנת סיון בליסיס וכעת נראה אותן בחזרה במקומן הטבעי בליגת העל. בתקווה שהפעם מנהלי המועדון ידעו לכוון אותו לצמרת הליגה ואירופה בלי קבלת החלטות כלכליות שלא יוכלו לכסות אותן בפעם השלישית.
