כשהכותרות על גלי הפיטורים בענקיות הטכנולוגיה מתחילות ב-Meta, קל להתייחס לכך כאל עוד רעש רקע של וול סטריט. עוד "התייעלות", עוד "שינוי ארגוני", עוד סבב שמתרחש הרחק מכאן. אבל בפועל, מה שמתחיל שם, מעבר לים, לא נשאר שם ומגיע לפה, לישראל.
אנחנו נמצאים ברגע שבו צונאמי תעסוקתי גלובלי מתחיל להתחזק, ועלול לפגוע בעוצמה גם בעולם ראיית החשבון, הביקורת והייעוץ המקצועי. בישראל ובעולם גם בענף כמו ראיית חשבון שבו העבודה נשענת על שילוב בין מומחיות אנושית, אחריות מקצועית וניתוח נתונים מורכב, מתחילים לשמוע יותר ויותר את אותו נרטיב: בינה מלאכותית יכולה לעשות את זה מהר יותר, זול יותר, "מספיק טוב".
אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה.
הסיפור האמיתי אינו רק פיטורי עובדים בחברות טכנולוגיה גדולות. הסיפור הוא הנרטיב שנבנה סביבם: הרעיון שבינה מלאכותית היא תחליף ישיר וזול יותר לעובדים. מהר מאוד, מהלך נקודתי של חברות ענק הופך ל"תובנה ניהולית" שמחלחלת לדירקטוריונים ולהנהלות גם בענפי השירותים המקצועיים: אם שם מצמצמים, אולי גם אצלנו אפשר.
וכשזה מגיע לעולם ראיית החשבון, המשמעות מורכבת אפילו יותר. עבודת רואה החשבון אינה רק עיבוד מספרים. היא דורשת שיקול דעת מקצועי, הבנה רגולטורית עמוקה, זיהוי חריגות, אחריות משפטית ויכולת לפרש מציאות עסקית מורכבת. מערכת יכולה לנתח נתונים, אבל היא לא נושאת באחריות מקצועית מול רגולטור, משקיע או בית משפט.
מודל חדש של עבודה משולבת אדם וטכנולוגיה
הבינה המלאכותית אינה אויב, וגם לא תחליף קסם. היא כלי. כלי עוצמתי, כן. כזה שיכול לייעל ביקורות, לזרז בדיקות ולשפר איכות נתונים. אבל כאשר היא הופכת לצידוק אוטומטי לצמצום כוח אדם מקצועי, בלי להבין מה הולך לאיבוד מבחינת אחריות, עומק ובקרה אנחנו נכנסים לטריטוריה מסוכנת.
כאן נכנס לתמונה תפקידם של ועדי העובדים וההסכמים הקיבוציים. בעידן שבו טכנולוגיה משנה במהירות את שוק העבודה, הם אינם רק מנגנון לשמירה על זכויות, אלא כלי שמגדיר את כללי המשחק בתוך מהפכה תעסוקתית. ההסתדרות והוועדים במקומות העבודה הופכים לשחקן מרכזי בשאלה איך מאמצים טכנולוגיה בלי לפרק את התשתית המקצועית שעליה נשען הארגון.
הסכם קיבוצי בעידן כזה אינו רק מסמך יחסי עבודה. הוא מסגרת שמוודאת שהמעבר לטכנולוגיות חדשות נעשה באחריות: הדרכות מקצועיות, התאמת תפקידים, שמירה על מסלולי קריירה, והבטחה שהידע המצטבר של עובדים לא יימחק בשם "התייעלות".
החשש הגדול אינו מהטכנולוגיה עצמה, אלא מהאופן שבו היא תיתפס בידי מקבלי החלטות: לא ככלי משלים שמחזק את העובד, אלא כתירוץ ארגוני שמאפשר לקצץ הון אנושי בשם חדשנות.
אנחנו כבר מכירים את הדפוס הזה: מה שמתחיל כמהלך גלובלי של חברות ענק, הופך מהר מאוד לאופנה ניהולית. וכשזה קורה, גם ענפים יציבים יחסית כמו ראיית חשבון וביקורת עלולים להיכנס לסחרור של צמצומים מהירים מדי.
כאן נבחן באמת כוחם של ועדי העובדים במציאות החדשה: האם הם מצליחים להישאר רלוונטיים בעידן שבו "חדשנות" משמשת לעיתים ככיסוי להחלטות חד-צדדיות, או שהם מצליחים לעצב עם ההנהלות מודל חדש של עבודה משולבת אדם וטכנולוגיה.
האתגר של ההנהלות היום אינו אם לאמץ AI, אלא איך לעשות זאת באחריות. השאלה אינה האם להתייעל, אלא איך לשמור על איזון בין טכנולוגיה לבין אחריות מקצועית ואנושית. ובעיקר איך לא להפוך את העובדים למשתנה גמיש מדי במשוואה מורכבת הרבה יותר מאלגוריתם.
בסופו של דבר, ארגונים חזקים גם בעולם ראיית החשבון נבנים לא רק ממערכות חכמות, אלא מאנשים שמבינים את המערכות האלה לעומק, יודעים לשאת באחריות, ומחזיקים את הארגון גם ברגעי אי ודאות.
גם בראיית חשבון נשענים על ההון האנושי, ורק בשלב השני משלבים את הכלי הטכנולוגי.
אם הצונאמי שמגיע מהעולם ייתקל כאן בקרקע לא מוכנה, אנחנו עלולים לגלות מאוחר מדי שלא כל מה שאפשר לייעל באמצעות מכונה, באמת נכון להחליף.
יוסף לבנזון הוא יו"ר ארגון עובדי EY.
