שכונת הדר בחיפה איבדה בשבוע שעבר את אחת מהדמויות הססגוניות ומלאות החן שהילכו ברחובותיה בשנים האחרונות. מותה של סבטלנה פרנקל, ציירת מחוננת, שהלכה לעולמה בביתה בגיל 56 אחרי התמודדות נפשית ארוכת שנים ולא מעט טלטלות, השאיר רבים שהכירו אותה כאובים.

"היא הייתה מצחיקה, טיפוס כזה, יוצאת לרחוב מגונדרת עם מיטב שמלותיה ותכשיטיה, יושבת על הספסל ושומעת שאנסונים בשש בבוקר", מספרת נגה לביא, שכנתה של פרנקל. "אני בטוחה שהיה לה מאוד קשה, אבל תמיד בעין טובה, תמיד שואלת לשלומי. במידה מסוימת היא הייתה גורם מקשר, עמוד תווך בקהילה פה".

"בשנה שעברה אושפזה פרנקל בבית החולים למספר ימים לאחר ששתתה כמות עצומה של מים, ורמות האשלגן שלה היו לא מאוזנות. סיבת מותה בביתה אינה ידועה, אך בימים האחרונים לחייה, כך סיפרו מספר אנשים שפגשו בה, נראתה לא טוב. ההלוויה נערכה רק שעתיים לאחר שדבר מותה נודע לתושבי השכונה, כך שרבים לא הספיקו להגיע ולכבד אותה.

קבוצת הוואטסאפ של רחוב ירושלים סערה וכאבה. תושבים תלו את ציוריה בשכונה, וכשהשכנות היו צריכות להחליט מה לכתוב על המצבה, ניסחו כך את מילות הפרידה ממנה: "ציירת וחברה יקרה אוהבת מכל הלב, ואהובה על כל חי". הן הוסיפו ציטוט מהשיר 'מיהו המיילל ברוח', שכתב יעקב אורלנד: "מיהו שהשאיר פתוח את דלתי ליבו".

אופטימית למרות הכול

פרנקל עלתה מרוסיה בגפה בשנות ה-90. אמה נפטרה כשהייתה בת 10, הקשר עם אביה שחי בברלין היה רעוע ורע, והיא נותרה לבדה. התגוררה במהלך השנים בדיור מוגן למתמודדי נפש בשכונה, ולמרות הכול שמרה על אופטימיות וחיוך. את חוויותיה תיעלה לאלפי הציורים שלה, שהיו מוכרים לעוברים והשבים ברחוב ירושלים שבו גרה.

"תמיד אמרתי שהיא ילדה בגוף של אישה בוגרת", מספרת ל'דבר' העובדת הסוציאלית אסנת בלס, שליוותה את פרנקל בחמש השנים האחרונות. "היה בה משהו מאוד תמים, שלא תמיד הבין את העולם כמות שהוא. הייתה בה אהבה אדירה לכל מה שסבב אותה, לאנשים ולבעלי חיים. והיא הייתה אלופה בחשיבה חיובית".

לביא, שקנתה וקיבלה מסבטלנה עשרות ציורים בשנים בהן הכירו, ערכה ביום שישי האחרון תערוכה על הספסל שבו נהגה פרנקל לשבת. "היה לנו חשוב להיפגש, שכנים וכל מי שיכל, בפינת הרחובות ירושלים וחיים בספסל שהייתה נוהגת לשבת עליו", מספרת לביא. "אנשים מכל הגילים והמוצאים הביאו מלא ציורים שלה, וחשבנו איך להנציח אותה. היא חלק בלתי נפרד מהנוף האנושי של המקום הזה ופתאום היא איננה, והספסל שהייתה יושבת בו בפינת הרחובות ריק".

"רצינו להקים לה תערוכה בחייה, לא חשבנו שהזמן מוגבל"

ההתקבצות הספונטנית ביום שישי תתרחב במלאת שלושים למותה לתערוכה, שבה יוצגו מיטב יצירותיה של פרנקל. מסתבר שלא מעט מהאנשים שפגשה חלמו ודמיינו לעזור לה להקים אחת כזו עוד בחייה.

"הרבה פעמים רואים אדם במצב שלה כמי שמבקש, לוקח ומקבל", אומרת לביא, "היה בזה את הממד שסבטה הייתה צריכה מאיתנו כסף, אבל באופן גורף אנשים הרגישו שקיבלו ממנה המון, כי היא הייתה מאוד נדיבה. אצל רבים נוצרה תחושה שהם רוצים לתת לה משהו בחזרה, אחרי כל המתנות ממנה, הציורים שלה. רצינו להקים תערוכה, אבל אף פעם לא דיברנו על זה כמשהו קונקרטי. לא חשבנו שהזמן מוגבל".

לצד הציורים שחילקה ומכרה, הפכה פרנקל רבים מתושבי הרחוב למשפחתה: את מיכה מהמכולת שראה אותה; את אתי נציגת האפוטרופוס שדאגה לה; את השכנים נגה ולירי בן הזוג שלה, וכלבתם ג'ירפה; את העו"סית בלס, שפגשה את פרנקל במסגרת תפקידה בחברת 'עתיד חדש', המספקת שירות מטעם משרד הבריאות לאנשים עם קשיי תפקוד.

"היא כל הזמן אמרה לי שאני כמו אמא בשבילה", מספרת בלס. "היינו נפגשות פעם בשבוע, הייתי עוזרת לה במיצוי זכויות והיינו מדברות. בימי הולדת הינו הולכות לחגוג בבית קפה והיא אהבה את זה מאוד, אבל מאוד חששה לצאת מהשכונה". במהלך 'עם כלביא' היתה מסתתרת בחדר המדרגות, המרחב הכי מוגן שהיה לה, ובשיחות טלפון עם בלס היתה שואלת, "אסנת, למה יש מלחמה?".

פרנקל אהבה לצייר ליצנים, חתולים, דמויות מגונדרות וחמורים בצבע תכלת. "החזרתיות הזו מאפיינת אמנים גדולים, ומגיע לה שנתייחס אליה כציירת, ככה היא ראתה את עצמה", אומרת לביא. "כשמסתכלים לעומק על הציורים רואים שהיא עשתה אקספרמנטים, ציורים עם שכבות. זה מה שהיה לה לתת לעולם. הרבה פעמים הייתה אומרת לי 'קחי ציור, אולי יום אחד תהיי מיליונרית בזכותו'".