פרשת נשא היא הארוכה בכל פרשות התורה, ומכנסת תחתיה מספר סוגיות שונות. לצד העיסוק בסוגיות של קדושה וקידוש, בולט מקרה חמור וקשה ביותר ממובן אחד, של אישה החשודה בכך שנאפה בבעלה.
פרשנים מכנים את החלק הזה בפרשה "פרשת הסוטה", וגם "תורת הקנאות". ההקשר הלשוני חשוב כאן. המילה סוטה אינה מופיעה במקרא כלל, אלא רק במסכת סוטה במשנה, המרחיבה על דינים אלו. בפרשת נשא כן מופיע שורש ש.ט.ה ביחס לחשודה בניאוף – "אִישׁ אִישׁ כִּי-תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ, וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל" (במדבר ה' יב) – וזו אינה הפעם היחידה שהאותיות שי"ן וסמ"ך מוחלפות במשנה ובתלמוד.
השורש ש.ט.ה הגיע לעברית המודרנית בתור 'שטות', שמשמעותה קשורה בהתבדחות. אך הוא יכול עד היום לשמש לציון מרמה (אלמוני משטה בפלוני), ובכך משתמר קשר אטימולוגי עם המקור המקראי.
על כל פנים, המשמעויות המורחבות של סטייה כגון פרוורטיות, חריגה מינית, אי מוסריות או התרחקות מדרך הישר, הן גלגולים מאוחרים יותר. במקרא וגם במשנה ובתלמוד אישה "סוטה" היא אישה החשודה בניאוף, אפילו לא מי שהוכח שחטאה.
בהקשר זה גם אפשר להביט בכאב במסכת ההנחיות והמבחנים שנשים "סוטות" נדרשו לעבור. מתוך עמדה של רגישות לכבוד האישה, מצטייר כאן הליך משפיל ופוגעני, שנשים נדרשות לעבור רק משום שהואשמו ועתה הן נאלצות להוכיח את חפותן. האישה מובאת לכהן במשכן יחד עם קורבן "מנחת קנאת"; הכהן פורע את שערה ומשקה אותה "מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים" (במדבר ה' יט), מים שעורבב בהם עפר מקרקע המשכן, שאמורים לגלות אם אכן קיימה יחסים עם גבר אחר.
כמובן שלא קיים הליך מקביל לגברים, על אף שהציווי "לא תנאף" בעשרת הדברות איננו מתייחס לנשים בלבד. הפרשנות מסבירה זאת בשל דיני טומאה וטהרה, אך תו ההיכר של החברה הפטריארכלית ניכר כאן עד מאוד.
תורת הקנאות
הכינוי השני של הפרשייה נוגע לצד השני של אותו משבר ביחסים: הגבר המקנא. המנהג מכונה 'תורת הקנאות', שכן תחילתו לא במעשה של האישה, אלא בקנאה של הגבר. במידה רבה, אותו ההליך יתרחש בין אם האישה נאפה בפועל ובין אם לאו, כפי שנכתב: "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִוא נִטְמָאָה; אוֹ-עָבַר עָלָיו רוּחַ-קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת-אִשְׁתּוֹ, וְהִיא לֹא נִטְמָאָה" (דברים ה' יד).
קנאה מופיעה במקרא עוד לפני פרשה זו, ואינה מיוחדת דווקא ליחסי איש ואשתו. הפלשתים מקנאים ביצחק על מקנהו הגדול, רחל מקנאת בלאה כי הביאה ילדים, אחיו של יוסף מקנאים בו, ואלו רק המקומות שבהם מופיעה המילה במפורש. אפילו ה' קורא לעצמו אל קנא, כשהוא מזהיר את בני ישראל לא לעבוד אלים אחרים: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ה' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא" (שמות ל"ד יד).
עם זאת, אם להשוות לסוגייה שלפנינו, ניתן לראות הבדל בין קנאה באדם שיש לו דבר מה שחסר לי, ואני מעוניין בו, יהיה זה צאן, ילדים, כותונת פסים – ובין קנאה לדבר מה שמוגדר כ"שלי", שאני אוהב אותו, ושאינני רוצה לוותר עליו עבור אחר. המצב מורכב אף יותר כאשר ה"דבר" הזה איננו דבר, אלא אדם, אישה, הקרובה אלי מאוד.
בין אהבה לקנאה
הקרבה הזו בין אהבה וקנאה מוזכרת גם בשיר השירים: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח' ו). היא מעלה שאלה חשובה ורחבה יותר: האם יחסים קרובים, יחסי אהבה, כרוכים בהכרח בספקות, בשאלות בלתי פתורות, בכאב? מה עושים עם ההצמדה בין הדבר שאנחנו מבקשים לעצמנו, לבין הפחד לאבדו או להיפגע ממנו?
השאלה הזו נוגעת לחיי זוגיות ונישואין כמו שמובא, גם אם באופן קשה, בפרשה. ויש בה היבט יסודי אף יותר: הקנאה כביטוי של פחד קמאי מן הקרוב אלי ביותר, שיכול להרע לי. "תורת הקנאות" מנסה לתת כלי בידי האיש החש קנאה כלפי אשתו, בין אם בצדק או שלא בצדק, כדי להניח את דעתו. אך קשה לצפות שטקס כלשהו יוכל לסלק את רוח הקנאה, גם אם יש לו לכאורה יכולת כמו-מאגית להעניק ודאות לגבי השאלה אם ניאוף קרה.
בחזון ישעיהו מתואר כי לאחר שהאל יאסוף את עם ישראל מכל התפוצות ויקבצם, הוא יסיר גם את הקנאה ביניהם: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם". אם מבקשים להתמודד עם סוגיית הקנאה עוד בטרם אחרית הימים, נדרש מאמץ עיקש לשימור ולשיקום האמון והאמונה באחר, על אחת כמה וכמה ביחסי האדם עם מי שהכי קרובים לו ויקרים לליבו.
