הדור הצעיר של ענף החלב בישראל גדל במשקים המשפחתיים, בקיבוצים ובכפרי הנוער. הם צעירים, מבינים את המשמעות של עבודה קשה, לא מפחדים ללכלך את הידיים, וברור להם שכדי להבטיח את עתידה של המדינה נחוצים אנשים צעירים שייצרו את המזון שהישראלים אוכלים. הם באים מהעיר, מהקיבוץ ומהמושב; יש בהם תלמידי תיכון, 'שינשינים' (מתנדבי שנת שירות) מלאי רצון ללמוד ולהתנסות, וצעירים שהענף הוא חלק מתמונת העתיד שלהם.
"בפעם הראשונה שנכנסתי לרפת הכול הפחיד אותי. נגעלתי מהריח וחששתי שהפרות יבעטו בי. היום זה אחד המקומות האהובים עלי בכפר", מספר אושרי שושן, בן 14, מעפולה. "עם הזמן התרגלתי לחלוב את הפרות, להוביל אותן, למלא לעגלים חלב בבקבוקים ולהיות איתן. היום זה ממש מהנה".
שושן הוא תלמיד כיתה ח' בכפר הנוער ויצ"ו ניר העמק. לפני שהגיע לשם לא ראה רפת מימיו. הוא נחשף לרפת דרך העבודה בענפי המשק ונשבה בקסמו של ענף החלב. "רפת זה כיף. יש אנרגיה טובה, ואני עובד עם חברים", הוא קובע. "כשאני מספר לחברים בעפולה על הרפת, הם נגעלים מכל הרעיון. אני פשוט אומר להם, 'עד שלא תנסו אתם לא תדעו איך זה באמת מרגיש ומה אתם מפסידים'. אני מגיע לרפת בכיף".
פעמיים בשבוע, בשעות הערב, במקום לשבת עם החבר'ה במגורים, שושן עולה על מגפיים והולך לרפת. "חליבה לוקחת בערך שעתיים וחצי-שלוש. יש הרבה עבודה. תמיד נמצא איתנו רפתן מבוגר מהצוות הקבוע", הוא מסביר, "מכיוון שאנחנו עובדים בתורנות, כל פעם אני עובד עם חברים אחרים. ברפת לא עושים בלגנים, כי כולם מבינים את האחריות ועובדים ביחד".
ברפת של כפר הנוער ניר העמק יש מאה פרות חולבות. האחריות הגדולה שמונחת על כתפיו בגיל כל כך צעיר, מרגישה לו טבעית מאוד. "אני יודע שסומכים עליי. זה לא מובן מאליו".
"הזדמנות של פעם בחיים"
שושן מספר שהעבודה ברפת דורשת המון סבלנות, אומץ וחשיבה. "אחרי שחולבים את הפרות צריך לחכות שכולן ייצאו ושייכנסו חדשות. כשמסיימים צריך לחטא את העטינים ביוד, ולפעמים לוקח הרבה זמן עד שפרה מסיימת את החליבה", הוא מסביר, "זה לא קורה בקצב של משחק מחשב. לפרות יש את הקצב שלהן. לפעמים צריך סבלנות".
לדבריו, צריך אומץ כדי להתקרב לפרות ולא לפחד. "זאת חיה ששוקלת 600 קילו. זה לא בקטנה", הוא אומר ומוסיף: "חשיבה צריך כדי לתכנן איך לגשת לפרה. אם אתה ניגש אליה אגרסיבי מדי, היא גם תהיה אגרסיבית. אם תיגש בעדינות, היא תהיה עדינה. זה דורש חשיבה והבנה. זה דורש תכנון, וגם קצת להבין את הנפש שלה".
העבודה ברפת לימדה אותו הרבה מאוד גם על גישה לבני אדם. "לפעמים צריך להיות סבלני ולא ישר להתפרץ, זה עובד". לתלמידים חדשים שמגיעים לכפר הנוער, שושן ממליץ לא לפחד ולא להיות ביישנים: "אם אומרים לך ללכת לרפת, לא להתנגד ישר, לא להגיד 'לא בא לי, זה מסריח'. לך על זה. תנסה. זאת הזדמנות של פעם בחיים".
כפרי הנוער בישראל פועלים תחת פיקוח המנהל לחינוך התיישבותי פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך. אלפי התלמידים שמתחנכים בהם מדי שנה לומדים על מערכות ותהליכים בבעלי חיים, ממשקי גידול, טיפוח גנטי, השבחה אגרוטכנית והיבטים סביבתיים וכלכליים של משק חקלאי. לצד לימודי ביולוגיה וכימיה ברמה גבוהה, הם ניגשים לבגרות במדעי החקלאות, שלכתיבתה שותפים מיטב החוקרים במכון וולקני והפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית.
"נוצר קשר עם העגלים והעגלות, והתאהבתי"
גאיה זהבי, תלמידת י"ב מגן יבנה, רק בת 17.5 וכבר מנהלת את נבחרת הרפת של כפר הנוער כנות מרשת נעמת. עם חבריה, ובליווי מאיר שניר, מנהל הרפת הוותיק, היא מובילה רפת שבה 110 פרות חולבות ומייצרת 1.3 מיליון ליטר חלב בשנה. לעבודת הרפת שותפים 120 תלמידים מהכיתות השונות בכפר, החל במחצית השנייה של כיתה ח' ועד תלמידי י"ב.
בנבחרת הרפת, שהיא מובילה כבר חמש שנים, יש 13 רפתנים צעירים ומסורים שהם הגרעין הקשה של הענף בכפר. כל אחד ואחת מתלמידי ותלמידות הנבחרת יודעים להחזיק רפת ולהפעיל אותה מההתחלה ועד הסוף. לדברי זהבי, העבודה ברפת דורשת הרבה מעבר למיומנות בסיסית של חליבה. חברי הנבחרת מכינים פרות לבדיקה וטיפול של רופא, לומדים לתת טיפולים, להזריק לפרות ולזהות מחלה או בעייה בכל אחת מהפרות.
"בפעם הראשונה שנשלחתי לתורנות ברפת", היא מספרת, "הודעתי לסדרן העבודה שאין סיכוי שאני נכנסת לרפת". הכול השתנה כשהפכה לאחראית על סידור העבודה של הכיתה שלה, ונדרשה לשבץ את עצמה לעבודה ברפת. "ההתחלה הייתה קצת מוזרה. זה גיל שאתה לא כל כך מבין מה הולך. המשמרת הראשונה שלי הייתה בהגמעה – האכלת העגלים בבקבוק. מייד נוצר קשר עם העגלים והעגלות. מאז התאהבתי", היא מודה בחיוך.
"בכל פעם שהייתה לי תורנות במשק, שיבצתי את עצמי ברפת. התחלתי להגיע בהתנדבות בערבים. בכיתה ט' כבר נכנסתי לנבחרת, ומאז אני שם בסופ"שים, חגים, חופשים. אני מעדיפה להיות פה ברפת". היא התייצבה למשמרות ברפת שלוש-ארבע פעמים בשבוע, "אבל השנה אני עושה פחות משמרות, כי יש בגרויות".
"היינו ברפת מהבוקר עד הערב"
כשפרצה מלחמת 'חרבות ברזל' ותלמידי כפר הנוער נשלחו הביתה, נשארה זהבי בכפר עם מספר חברים מהנבחרת כדי להחזיק את הרפת. "היינו ברפת מהבוקר עד הערב בלי הפסקות, תוך כדי עשינו גם פרויקטים בהגמעת עגלים. את הרפת אי אפשר פשוט לסגור ולפתוח מתי שרוצים, וצוות הרפת ידע שאפשר לסמוך עלינו".
לריח הייחודי של הרפת הפסיקה זהבי לשים לב מהר מאוד, והלכלוך לא מזיז לה. עם זאת, היא מודעת לסטיגמה שיש לרפת ולעבודה בחקלאות: "יש אנשים שזה נראה להם מוזר. כשהלכתי למיונים לשנת שירות וסיפרתי שאני עובדת ברפת, היו כאלה שהרימו גבה. רוב בני הנוער שאני מכירה עובדים במלצרות ועבודות מהסוג הזה. אני מסבירה בסבלנות, ופתאום אנשים מבינים שמדובר בתחום הרבה יותר מורכב ומקצועי ממה שחשבו".
במצגת לבגרות החברתית הציגה את פעילותה ברפת: "זה היה קצת עצוב, כי סיכמתי חמש שנים מאוד מלאות. קיבלתי פה כל כך הרבה כלים שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר, כמו מוסר עבודה, חוסן, ביטחון עצמי. התחזקתי פיזית ורגשית. למדתי ברפת לעבוד בצוות. למדתי על משמעת, אחריות ויחס לבעלי חיים ולאנשים. לא לומדים את זה בכיתה בין ארבעה קירות. לא הייתי מוותרת על ההתנסות ברפת תמורת שום דבר".
בשנה הבאה תלך זהבי לשנת שירות בגרעין 'עודד' של בני המושבים בחוף הכרמל או במטה אשר. אחרי הצבא היא חושבת להמשיך בתחום. "אולי אפילו אחזור לכנות. אחרי הכול, הרפת היא, ותמיד תהיה, בית שני".
"הלמידה הכי טובה מתחילה בלשאול הרבה שאלות"
ברפת של קיבוץ כפר בלום בגליל העליון מתכוננים שקד שיר ונועם ויצמן בני ה-18 לחליבת צהריים.
שיר מקיבוץ נחשון, ו-ויצמן מבת חפר הם 'שינשינים' בגרעין 'לאון' במסגרת גרעיני הנח"ל בגבולות של התנועה הקיבוצית. שניהם הגיעו לשנת השירות בלי ניסיון קודם ברפתנות. את העבודה למדו מצוות הרפת, ומיד השתלבו. כיום הם חלק מהצוות הקבוע ביונקיה עם העגלים והעגלות, בחליבת הפרות ובתחזוקת הרפת.
"הבנתי קצת יותר בעבודה בדיר, כי היה לנו בקיבוץ, אבל לא ממש התמצאתי כמו פה ברפת", מודה שיר. "פתאום למדתי להבדיל בין גזעים, להבין מתי עגל נראה לא טוב, מה לעשות אם החלב לא תקין ואיך לחלוב. לא היה לי שום ידע בנושאים האלה ולמדתי במהלך השנה. אפשר לומר שלמדתי לשים לב לדברים כמו אימא, במיוחד כשזה נוגע לעגלים חדשים, הקטנטנים, שהם האהובים עלי ברפת".
צוות הרפת בכפר בלום קיבל אותם בזרועות פתוחות. "שמחו שהגענו, שיש עזרה אמיתית של חבר'ה שבאו לעבוד, מבינים עניין ומדברים בעברית", אומרת שיר, "סומכים עלינו פה והרווחנו את זה בעבודה קשה".
עם העבודה צברו השניים מיומנות. "הלמידה הכי טובה מתחילה בלשאול הרבה שאלות ולהקשיב לאנשי מקצוע", אומר ויצמן. "באים לפה הרבה אנשי מקצוע, וטרינרים, מומחים לתזונת בעלי חיים, מזריעים, מתקיני מערכות קירור לסככות. יוצא לנו לשבת פה איתם, ואנחנו אנשים מתעניינים שמקשיבים, מתבוננים ושואלים שאלות. אפשר ללמוד מזה הרבה".
את הבוקר פותחים בקפה במשרד הרפת, ומשם ממשיכים להגמעה ולעבודות תחזוקה. ב-10:00 נכנסים לחליבה עד 14:00. אחרי העבודה ברפת מתקלחים וממשיכים לפעילות חינוכית בהדרכת בני הנעורים בקיבוץ. התגובות, הם מודים, מעורבות. "יש כאלה שמתלהבים ויש ששואלים למה אני לא הולכת לעבוד בגנים בקיבוץ", אומרת שיר. "האמת היא שעבדתי בחינוך בקיבוץ שלי במשך שש שנים. הספיק לי. באתי לשנת שירות כדי להתנסות במשהו אחר. לעשות דברים שעוד לא ניסיתי".
שניהם רואים את עצמם עוסקים בתחום בעלי החיים גם בעתיד. "אני בהחלט מרגיש שתחום החקלאות נפתח אצלי", אומר ויצמן, "נראה לי מעניין לעבוד בעדרים לבקר".
המאבק ברפורמה בחלב: "אם לא הייתי עובדת ברפת לא הייתי שומעת על זה"
לשניהם ברור שהגיעו לרפת בשנה קריטית. "כל הבלגן של הרפורמה במשק החלב לא עבר מעלינו", אומר ויצמן, "שמענו על זה הרבה ודיברנו עם תום, מנהל הרפת. לדעתי, זאת רפורמה חסרת פואנטה. בפועל, היא אולי תוזיל את המחירים טיפה, אבל לא באופן משמעותי. בטח שלא ברמה שמצדיקה סגירה של חלק גדול מהרפתות. ברור שהרפתנים התנגדו לזה. אפילו הייתה הפגנה גדולה באזור, והחקלאים מעמק החולה יצאו לצומת עם טרקטורים".
"לצערי, אם לא הייתי עובדת ברפת ואם לא הייתי מגיעה לשנת שירות, לא הייתי שומעת על זה בכלל", מוסיפה שיר. "זה גרם לי לחשוב הרבה מה המשמעות של הענף הזה שמחזיק תפקיד חשוב בכלכלה הישראלית. אוכלים פה הרבה מוצרי חלב וגבינות והרוב מייצור ישראלי. זה מרשים מאוד, במיוחד שמדינה קטנה כמו ישראל מחזיקה בעצמה חלק גדול מצריכת האוכל שלה", היא קובעת. "זה דבר שחשוב שימשיך. כל עוד אפשר לייצר את המזון שלנו בישראל, לדעתי זה הכי טוב והכי עדיף. בטח שעדיף לפרנס יצרנים ישראלים במקום לייבא ולפרנס מקומות אחרים".
כשפרצה מלחמת 'שאגת הארי' נשלחו הביתה לשבועיים אבל מהר מאוד חזרו לקיבוץ ולרפת. "יש פה מיגוניות ואפשר לעבוד כרגיל, רק לשים לב יותר להתרעות בטלפון, ולשים לב להיות קרובה למרחב מוגן", הם אומרים. "יצא לנו לראות ולשמוע יירוטים מעלינו", מספר ויצמן, "בהתחלה זה מבהיל, אבל מתרגלים. בהתחלה ההורים שלי לא רצו שאחזור לצפון. אמא שלי פחדה כי המצב פה היה מאוד לא ברור. אבל הם הבינו שלזה נרשמתי, לזה הגעתי, ושאני יודע מה אני עושה. זאת המטרה שלי השנה. אימא שלי תהיה לחוצה לא משנה איפה אני אהיה".
"ההורים בהחלט דאגו", מספרת שיר, "פתאום יש יותר הודעות מאמא ויותר חשוב להתקשר הביתה כל יום כדי הגיד לה שהכל בסדר. אחרי כל אזעקה אני שולחת לה הודעה שהכל טוב. חוץ מזה, ההורים הבינו שיש פה מיגוניות ונרגעו. ידעו שאנחנו בידיים טובות".
שניהם ממליצים למסיימי י"ב להצטרף למסלול ולעבוד בחקלאות. "במיוחד לחבר'ה שאין להם ניסיון בחקלאות", מדגישה שיר. "זה כיף. פותח לך עולם וכיוונים חדשים, מלמד מאוד. למדתי בשנה הזאת שאני יכולה לעשות דברים שלא בהכרח האמנתי שאוכל, ואי אפשר ללמוד בדרך אחרת. זאת הזדמנות לאתגר את הגבולות של עצמך ולצאת מאזור הנוחות. זה חלק מהכיף".
ויצמן: "נפתח לי עולם חדש של ידע בתחום מורכב וממש מעניין. למדתי על בעלי חיים, על הטיפול בהם ועל מה צריך לתת להם לאכול כדי שייצור החלב יהיה יותר גבוה, על המבנה הגנטי ושיפור העדר ועל מיכון חקלאי. ההזדמנות לשאול ולהקשיב היא אחד החלקים אוהבים עלי פה".
"במקום משחקי מחשב, אנחנו היינו במשק"
עומר (26) ועידו (23) דעדוש, דור שלישי לחקלאים בגבול הצפון, עובדים במשק העיזים המשפחתי במושב גורן בגליל המערבי. "אפשר לומר שינקתי חלב עיזים מגיל אפס", אומר עומר. "למעשה, אני הסיבה שלהורים יש בכלל משק עיזים", הוא מצהיר בגאווה.
כשעומר נולד עם רגישות ללקטוז, ניצל אביו דורון את ההזדמנות להגשים חלום ולהיות נוקד – מגדל עיזים. מכיוון שחלב עיזים הוא דל לקטוז, החליט דעדוש לעזוב את מטעי הפירות של המשפחה ולעבור לענף החלב. מהר מאוד מצא מגדל עיזים במושב נטועה שמכר לו את העדר וכך נולד 'משק דורון'. "אני זוכר את עצמי בתור ילד קטן בן שלוש או ארבע, נוסע עם אבא כל בוקר לנטועה, לדיר העזים", מספר עומר, "בהתחלה הייתי משחק עם הגדיים והכלבים. בהמשך השתלבתי בעבודה במשק. אפילו במלחמת לבנון השנייה עד שאימא פינתה אותנו לים המלח, הייתי נוסע עם אבא בבוקר לדיר".
בהמשך נולדו למשפחת דעדוש עוד שני בנים: עידו ורועי. ב-2009 הדיר עבר למשק המשפחתי במושב גורן. "כשהחברים שלי היו מסיימים בבית הספר והולכים לענייניהם הפרטיים, אני הייתי הולך לחקלאות, לאבא", אומר עידו, "תמיד אהבתי את זה. זה משך אותי".
האחים דעדוש עבדו בחקלאות גם בחופשות בית הספר. "בתקופת הקטיף של פירות הקיץ היינו עובדים כל יום במערך מיון הפירות אצל אח של אבא", נזכר עומר. "היינו קמים בחמש וחצי בבוקר ועובדים במיון עד 13:00, כשנהיה חם מדי. לא היינו יוצאי דופן, כולם באזור היו ככה. כשבני נוער במקומות אחרים בארץ היו יושבים שעות מול משחקי מחשב, אנחנו היינו במשק. זה היה היום-יום שלנו".
"בערך בכיתה ח' כבר ממש עבדתי במשק. לפני זה הייתי מגיע ועוזר פה ושם, אבל איפשהו בכיתה ח' כבר הייתי פה 'אול-אין'". עידו הלך בעקבותיו. "עם הזמן אתה רואה יותר, מתעניין ועובר מסתם עזרה למשימות יותר רציניות: חליבה, טיפול בגדיים הצעירים", אומר עידו, "כשהייתי מספיק מבוגר כדי להוציא רישיון לטרקטור, כבר עשיתי משימות נוספות. לאורך השנים, בכל תקופה הרחבתי את האחריות שלי".
כשהשתחררו משירות סדיר בצבא, היה ברור לשניהם שיחזרו למשק המשפחתי ויצטרפו להורים בניהול דיר העיזים. כל אחד מהם מצא את הנישה שלו במשק. עידו אחראי לפיתוח העדר ועומר אחראי על החווה והתחזוקה. "עכשיו אנחנו לא רק עוזרים, אנחנו שותפים של ההורים בכל מה שקשור למשק", אומר עידו.
"מי שנשאר הם האנשים שיש להם זיקה לחקלאות"
הבחירה להישאר בצפון ולעבוד בחקלאות אינה מובנת מאליה לכולם. "יש לי חברים שלומדים מדעי המחשב ותוכנה, והם לא נשארים פה כי בפריפריה אין אפשרויות תעסוקה בתחום הזה", אומר עומר. "אף שהם רוצים להישאר באזור שבו גדלו, הם חייבים לעבור למרכז. אני מכיר המון אנשים שאילולא העבודה, הם היו נשארים".
גם הוא יצא ללמוד בעתודה לפני הצבא ובמשך השנים פיתח תחומים מקצועיים מגוונים, החל בספרות וכלה בהנדסת חשמל. אך הלב נשאר במשק: "הבנתי שלמרות שיש לי תעודה ביד, אני חוזר לכאן ועובד בחקלאות. מי שנשארים הם האנשים שיש להם זיקה לחקלאות, שבוחרים לנשום חקלאות כמונו. צעירים שבוחרים להתמקצע בזה".
"נכון, בהייטק יש תגמול כספי יותר גבוה ולא מלכלכים את הידיים, אבל אי אפשר להשוות את הסיפוק מהעבודה", מוסיף עומר ומציע נקודת מבט נוספת: "גם אם כולם ילכו לעבוד בהייטק, בסופו של דבר אי אפשר לוותר על החקלאים שמייצרים את המזון של כולנו. זאת אחריות גדולה. שאנחנו אוהבים ומרגישים כלפיה מחויבות. גדלנו בתנועת המושבים, היינו חניכים ב'בני המושבים' והתחנכנו בבית על ערכים של אחריות ונתינה, על החשיבות של החקלאות ועל עבודת האדמה".
שניהם יודעים היטב שלעבודה בחקלאות אין שעה קבועה, אין תאריך תפוגה ואין משמרות. "צריך להיות זמין כל הזמן לכל דבר", אומר עידו. "אם ב-12 בלילה נכנס שועל ועושה בלגן בדיר, אתה לא יכול להגיד, 'זאת לא המשמרת שלי'. צריך להיות זמין וקרוב למשק". מקרה שזכור לעומר במיוחד ארע בקיץ האחרון, כשיצא ערב אחד עם חברים לפאב בצפון: "למזלי זה היה קרוב, כי בדרך הביתה, ליד קיבוץ אילון השכן, ראיתי אור אדום מאזור גורן. כך גיליתי שנשרף לנו חצי מהחציר באסם. אם לא הייתי קרוב לכאן, לא הייתי מזהה את זה בזמן, והאש היתה גומרת לנו את המשק".
חקלאים לא יכולים להגיד לאלף ראשי צאן, 'תסתדרו בעצמכן'"
כך גם לגבי הפינוי בזמן המלחמה. "כשפרצה המלחמה אנשים שלא מתעסקים בחקלאות יכלו לפנות את עצמם למקום בטוח ושקט יותר או לצאת לחל"ת", אומר עומר, "חקלאים לא יכולים להגיד לאלף ראשי צאן, 'תסתדרו בעצמכן'". כשהעובדים התאילנדים ברחו מהמשק כי פחדו למות, נשארו בני משפחת דעדוש לשמור על המשק. "לא יכולנו להשאיר את האימפריה שבנינו לקרוס", הוא אומר, "מי מסוגל לעזוב אלף יצורים חיים למות מרעב וצמא או מפגיעת טיל? נוסף לכך, הן מספקות לנו חלב ופרנסה. אי אפשר לעזוב אותן ולא לטפל בהן".
לדברי עידו, "ההתמודדות של חקלאי יותר מסובכת משל שכיר או עצמאי. זה תחום שיש בו הרבה סיכונים מובנים, נוסף לסיכונים כתוצאה מהחלטות של בני אדם". כך למשל, מחלת הפה והטלפיים שנפוצה בדרום לבנון במהלך המלחמה והגיעה לעדרי הצאן בצפון הארץ: "יש סיכון בלעשות חקלאות וסיכון כפול בלעשות חקלאות על הגבול – בייחוד כשהממשלה או כל מיני אנשים שלא מבינים כלום בחקלאות וייצור מזון מנסים להשפיע על התחום. זה פוגע ביכולת שלך להסתכל קדימה ולתכנן את העבודה וההתפתחות של המשק".
לשני האחים בנות זוג שחיות איתם במושב. בתחילת המלחמה הציע עומר נישואין לבת זוגו, והשניים רואים את עתידם במושב. "לארוסתי היה ברור שהלב והשורשים שלי במושב ושאני נושם את הדיר. היא ידעה לאן היה נכנסת ואהבה את זה", אומר עומר. עם זאת, הוא לא מתעלם גם מהחסרונות של החיים במושב על הגבול. "כשמגיעה שעת הערב אין פה יותר מדי מה לעשות. אם אנחנו רוצים לצאת או ללכת למסעדה, אנחנו צריכים לרדת לנהריה. לכן חשוב לנו להשאיר זמן ומקום לעצמנו וליצור לנו תחביבים".
העבודה בדיר מזמנת אתגרים לא קלים במיוחד בתקופת מלחמה. בשלוש השנים האחרונות שניהם משלבים את העבודה במשק המשפחתי עם 800-700 ימי מילואים. כשיחידת המילואים של עידו הוצבה באזור, הוא הגיע עם המפקד שלו להסדר שיאפשר לו לשלב את העבודה במשק עם המשימות המבצעיות: "הייתי יוצא מפעילות מבצעית בלבנון, עולה על בגדי עבודה, יוצא לעבוד במשק, חוזר לבסיס, עולה על מדים ונכנס לפעילות מבצעית נוספת. גם אם יצאתי משם בשתיים בלילה והספקתי לעבוד שעתיים זה רלוונטי, כי העסק תמיד עובד".
עומר משלב בין תפקידו במילואים בתחום הרכב והלוגיסטיקה בגזרה הצפונית לעבודה בדיר ובמספרה שפתח במושב: "לפעמים אני מתחיל את היום ב-6 בבוקר ומסיים בתשע או עשר בערב".
שניהם עוד עושים את צעדיהם הראשונים בעולם המבוגרים, אבל מבהירים: המשק הוא העתיד. "כשאני מדמיין את העתיד שלי, יש המון תחומים שמעניינים אותי, אבל המשק תמיד חלק מהתמונה", אומר עומר. "אני הכי אוהב את בעלי החיים. עבודה עם אנשים יכולה להיות שוחקת לפעמים. אין לי ספק שהעבודה עם בעלי חיים לימדה אותי להיות אדם טוב יותר שלא מחפש תמורה בשביל לתת מעצמו".
"תמיד ידעתי שזה מה שאעשה", מחזק עידו את דברי אחיו, "אנחנו חקלאים. זה בדם שלנו. חלק מהשיגרה שלנו". לדבריו, החלום הוא לשלב את העבודה במשק עם קריירה ביטחונית: "מבחינתי, מה שאנחנו עושים פה זה הדבר הכי חשוב שיש".
