אם הזדמנתם בשבוע האחרון לפארקים, שדרות או גינות במרכזי הערים בארץ, בוודאי שמתם לב לעצים עם פריחה סגול ויפה שהחלו לפרוח בזמן האחרון. הסיגלון, הידוע גם בשם יָּקָרַנְדָה, הגיע אלינו מאזור דרום אמריקה בימי המנדט הבריטי. הסיגלון יכול להגיע לגובה של 15 מטרים והוא עץ נשיר המשיר את עליו בתקופת החורף ומתאפיין בפריחה בצבע סגול-כחול שמכסה לרוב את כל העץ, ונותנת לו את הצבע הסגול הייחודי. חברו עם הפריחה הצהובה בימי הקיץ, המכנף הנאה, הגיע לארץ אף הוא מדרום אמריקה בנסיבות דומות.

עץ סיגלון בפריחה באוניבסיטת בן גוריון בנגב. (צילום: דר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי)

פריחתו היפה של הסיגלון, צבעו הבולט והפרחים הרבים שמכסים כמעט את כל העץ, הפכו אותו לפופולרי מאד בגינון עירוני והוא ננטע לרוב כחלק משדרה או כצמח בודד במדשאות. פרופ' גיל הר- גיל, המלמד בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים – אדריכלות נוף בטכניון, אמר ל'דבר ראשון' כי "גם בעצים יש אופנות, והסיגלון מצליח להישאר פופולרי בקרב גננים ואדריכלי נוף. עצים נשירים באופן כללי הם מאד פופולרים כי הם גדלים יפה באקלים הישראלי. הסיבה שהסיגלון נראה בולט בנוף, למרות שהוא אינו בהכרח העץ נפוץ ביותר היא בגלל הצבע הסגול הייחודי, הרבה גם מתבללים בין בינו לבין כליל החורש, שלו פריחה בצבע ורוד."

מרבד עלי סיגלון על האדמה (צילום: יהל פרג').

פריחת הסיגלון מתרחשת לרוב בחודשים מאי-יוני ובסוף הפריחה עליו נושרים על האדמה ומכסים אותה במרבד סגול. הפריחה הפתאומית והמלאה על כל העץ בבת אחת בנוסף לנשירה המתרחשת זמן קצר לאחר מכן, היוו השראה עבור אמנים ומשוררים. המפורסם מביניהם הוא 'שירת היקרנדה' שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי, ממש בימים ההם בזמן הזה, ב- 13.5.34 בתל אביב, בעודו יושב מול עץ סיגלון. בשיר הנפתח בשורות:

"יִהְיוּ אֲשֶׁר יִהְיוּ, – כֻּלָּם
סוֹפָם: אֶל קוֹל שׁוֹפָר
יִפְּלוּ נוֹפְלִים, בְּיוֹם נִבְלָם
בַּעֲרֵמוֹת עַל פְּנֵי עָפָר,
כַּעֲרֵמוֹת פִּרְחֵי-לִילַךְ
הַיָּקָרַנְדָה."

בשיר משווה טשרניחובסקי בין פריחת היקרנדה ונשירת עליו על האדמה, למסלול חייו של אדם עד המוות הצפוי לכולנו. טשרניחובסקי אהב מאוד את העץ, ולאחר מותו אף נשתל עץ סיגלון על יד קברו בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. בשנת 1977 שלח אברהם וילנסקי, חתנו של המשורר ובעלה של ביתו איזולדה, מכתב למזכיר אגודת הסופרים העבריים, בו הוא מבקש מהאגודה שתיקח אחראיות על הצמחייה באזור הקבר של טשרניחובסקי שהוזנחה מאז מותו, ואף תשקול לשתול סיגלון חדש.

סיגלון באוניברסיטת בר-אילן. (צילום: דר אבישי טייכר. מתוך אתר פיקיוויקי)

שִׁירַת הַיָּקָרַנְדָה / שאול טשרניחובסקי
(מתוך אתר פרויקט בן יהודה)

יִהְיוּ אֲשֶׁר יִהְיוּ, – כֻּלָּם
סוֹפָם: אֶל קוֹל שׁוֹפָר
יִפְּלוּ נוֹפְלִים, בְּיוֹם נִבְלָם
בַּעֲרֵמוֹת עַל פְּנֵי עָפָר,
כַּעֲרֵמוֹת פִּרְחֵי-לִילַךְ
הַיָּקָרַנְדָה.

וּמִי יוֹדֵעַ חֲלוֹמָם
חָלְמוּ עַל פָּרָשַׁת
צֵל דִּמְיוֹנוֹתֵיהֶם, הַנָּם
בַּעֲרָפֶל נָמוֹג לְאַט,
כַּעֲרָפֶל דַּק שֶׁל לִילַךְ
הַיָּקָרַנְדָה?

צִוְחַת צִפּוֹר, צִוְחַת פִּתְאֹם…
הֵילִיל הַתַּן בַּסְּבָךְ…
כָּל הַקּוֹלוֹת בּוֹלַעַת תְּהוֹם…
מִי אוֹכֵל מִי?  לָאו הַיְנוּ הַךְ?
בְּמוֹעֲדוֹ יִפְשׁוֹט לִילַךְ
הַיָּקָרַנְדָה – – –

וְלָהּ? מַה לָהּ לָאֲדָמָה
וְלַחַיִּים סָבִיב?
תִּתְגַל עִם סוֹף-סְתָו, קָמָה
רָמָה תִלְבַּשׁ עִם בֹּא אָבִיב,
וּבְרָמָה לִילָךְ – תָּכֹל
שֶׁל יָקָרַנְדָה.

וְיֵשׁ עוֹד בָּעוֹלָם שִׁירָה
(אִם יֵשׁ אוֹ אֵין עוֹנִים)
קַיֶּמֶת כְּעִקְבוֹת סִירָה…
אַשְׁרַי וְאַשְׁרַיִךְ הַמּוֹנִים
אַךְ לְמִנְיַן קָמוֹת-חִטָּה
וְיָקָרַנְדָה!

בְּסוֹד שֶׁל מַנְגִּינוֹת גְּלוּמוֹת,
מֵעֵבֶר זְמָן, מָקוֹם,
דְּגָנִיָּה בָּאֲלֻמּוֹת
הֲיִי גַם אַתְּ, – עַד שֶׁתִּרְקוֹם
אֶת חֲלוֹמָהּ, חֲלוֹם לִילַךְ
הַיָּקָרַנְדָה.

תל-אביב 34.

פריחת הסיגלון מחוץ למערכת "דבר ראשון". (צילום: מור הופרט).