היום ב-16:00, באנדרטה שבגבעת הנ"ד בבקעה, יציינו 40 שנים לאסון הנ"ד. עבור המשפחות, ובעיקר דור האחים והאחיות השכולים, ועבור אלו מפלוגת מאי 76' בגדוד 890 של הצנחנים שלא נספו באסון יהיה בטקס הזה משהו אחר, משהו שציפו לו 40 שנה, אולי סוג של תיקון.

"השנה ישתתפו בטקס הנשיא, הרמטכ"ל, שר בממשלת ישראל", אומר דוד פרץ, שהיה סמל מחלקה בפלוגה שחוותה את אחד מאסונות האימונים הקשים בתולדות צה"ל. "אני מלא הערכה שזה קורה, גם אם באיחור גדול".

בשעות הלילה של ה-10 במאי 1977, כ"ג באייר תשל"ז, המריא מסוק יסעור ועליו 44 לוחמים ו-10 אנשי צוות אויר, במסגרת תרגיל עוצבתי בפיקוד אל"מ נחמיה דגן. מסיבה לא ברורה הנמיך המסוק זמן קצר לאחר המראתו, התנגש בקרקע מעט צפונית ליריחו, התרסק וכל מי שהיה עליו נספה. באופן שקשה לדמיין כיום, מבחינת היחס לתאונות ולנפגעים, החליט מפקד חטיבת הצנחנים בזמנו, אל"מ עמוס ירון, להמשיך את התרגיל.

בתחקיר שנערך לאחר האסון נכתב כי מסוק היסעור המריא לאחר רצף של לא פחות מ-25 תקלות, ליקויים, הפרות נהלים ועבירה על פקודות מפורשות של הצבא וחיל האוויר. בין התקלות הבולטות: 

בזמן הטיסה שהו במסוק 54 חיילים, מהם 44 בחגור קרבי מלא, בניגוד להוראות היצרן המתירות הטסת 37 נוסעים בלבד. בנוסף, המסוק הגיע לשטח לאחר שהתגלתה בו תקלה במיסבי הרוטור, וכמו כן, בדיקה הראתה שמנועי המסוק אינם פועלים באופן מיטבי.

למרות רצף התקלות המתואר, קבע הצבא כי בהתרסקות אשם באופן בלעדי טייס המסוק, שנהרג באסון אף הוא. כמו כן, עדים מסויימים לא זומנו להעיד בפני החוקרים, איש לא הועמד לדין ולא הוסקו כלל מסקנות, למעט מפקד הטייסת ש"ננזף" על אחריותו לתדרוך הכושל של הטייסים לפני הטיסה. הכתב הצבאי המוערך זאב שיף ז"ל הגדיר את הפרשה בעיתון "הארץ" כ"משפט תמוה" ו"דיון משפטי שנמרח". כל המעורבים בחיל הצנחנים ובחיל האוויר קודמו לאחר האסון והמשיכו למלא תפקידים מרכזיים בצמרת הפיקוד הצה"לית.

הפלוגה לפני אסון הנ"ד (צילום: דוד פרץ).

האסון שנשכח והושכח

נאור ירושלמי (55), היה רק בן 15 כשאחיו הגדול יואב נהרג באסון. הוא עדיין נושא איתו את הרגע בו קיבל את הבשורה. "הייתי בכיתה י'. זה קרה בלילה, ובבוקר שלמחרת הוציאו אותי מהכיתה ואבא שלי ישב על גדר אבן בחצר של התיכון ופשוט אמר לי את זה בצורה ישירה. זה היה כל כך פתאומי, תקופה של סחרחורת. זה היה בלתי נתפס. כשבאנו לבית הקברות היו חמישה קברים חפורים כי היו חמישה הרוגים מרחובות, זה היה מזעזע."

"גדלנו באותו החדר, היו לו הרבה תחביבים שגם אני התעניינתי בהם" סיפר ירושלמי על אחיו. "הוא  היה פריק של תעופה ודאייה, בנה טיסנים, וגם אני התעניינתי בעקבותיו. עשינו דברים שעושים עם אח גדול, ללכת לסרטים, אימצנו פעם כלב ביחד, יואב היה בן אדם שקט וטוב לב, הוא מאוד אהב לעזור לאנשים, אהב מאוד בעלי חיים. יש סיפור שאבא שלי מספר שהפלוגה הייתה בחרמון והם נתקעו בשבת בלי אוכל בבסיס, ויואב הוא היה גם החובש הפלוגתי וגם מפקד, אז הוא עשה הליכה של 14 ק"מ לבסיס השני כדי להביא אוכל לחיילים שלו שלא יהיו רעבים בסופ"ש. זה לא היה עניין גדול בשבילו. זה חלק מהאופי שלו."

יואב ירושלמי ז"ל (באדיבות המשפחה).

אסון הנ"ד היה האסון הגדול ביותר שהתרחש בצה"ל אחרי טביעתה של הצוללת דקר ב-1968 יחד עם 69 אנשי צוות שנספו. האסון שארע תשע שנים לאחר מכן הותיר את המדינה בהלם. "באותו יום כל העיתונים ומהדורות החדשות עסקו בזה, אבל אני מזכיר שזה היה במאי 77 ממש לפני הבחירות ותשומת הלב של עם ישראל הלכה ולא חזרה", אומר ירושלמי.

לדבריו של ירושלמי, צה"ל העדיף להשקיט ככל הניתן את העיסוק באסון. "הצבא עשה ככל שביכולתו להקטין את האפקט של האסון הזה. היו חברים מהפלוגה של מאי 76 שלא עלו למסוק ובבת אחת איבדו את כל החברים שלהם, אחרי שנה ביחד במסלול, רצו ללכת לבקר את המשפחות. החברים מהפלוגה כמעט לא קיבלו חופשות לצאת וחלק מהם שניסו יותר מידי חזק נשלחו לכלא על ידי המפקדים. לא היה מי שידרוש תשובות, לא היה מי שיצעק. אחרי כל השנים רואים את החבר'ה שלא עלו למסוק, בעלי משפחות לתפארת והילדים שלהם קצינים אבל נקודת ההתחלה הייתה נמוכה ובתוך טראומה כזאת היה קשה לדרוש תשובות."

ירושלמי תאר גם ניסיון מודע להשכיח את האסון בספרים שהוציא לאור משרד הביטחון ושקורות האסון נעלמו מהם. "בספרים החגיגיים שמציינים 30, 40 ו-50 למדינה האירוע נעלם. כשחטיבת הצנחנים הוציאה ספר יובל לחטיבה לפני בערך 13-12 שנים נעלמה כל שנת 77. וזה עקבי וקורה כל הזמן. לדוגמא, באתר של משרד הביטחון אף אחד לא כותב בחלק של ההודעות שיש טקס, אני בטוח שאם נשלח מכתב יתנצלו וישנו את זה (בעת פרסום שורות אלו מופיעה הודעה על הטקס באזור המוקדש באתר משרד הביטחון להודעות על אזכרות – מ. ר.), אבל זאת מדיניות, אין מספיק מודעות והנושא הושתק, תראי כמה כתבות יש? אין במיינסטרים. לא ב-Ynet, לא בהארץ. הטקס שלנו קורה כמעט בחשאי, אין דובר שמוציא הודעה לכתבים. התחלתי אני להוציא הודעות לכתבים צבאיים."

"אתם בטוחים שלא נהרג?"

רונית פינסברג-מרקו היא אחותו של אברהם מרקו ז"ל. רונית קראה לבנה הבכור אביעד על שמו של אחיה. בשיחה עמה, חזרה רונית 40 שנים אחורנית לילדותם המשותפת במושב גן יאשיה שבעמק חפר. "אברהם היה האח הבכור לארבעה אחים, היה לנו קשר מאוד מיוחד, עם פער של שנתיים בגיל. היה המון זמן של ביחד, עם חברים משותפים, הרבה מסיבות, פעילות משותפת במסגרת התנועה, עבודה משותפת בלולים, המון זמן איכות, עזרנו לאבא ואמא, אני נהגתי בטרקטור והוא זרק את האוכל לפרות. חיים מיוחדים. הייתה לי הערצה אליו."

כשהאסון קרה, אמא הייתה בת 43 ואבא בן 47", אומרת רונית ומתארת בית שהשתנה לחלוטין. "הבית נהיה עצוב, אני הייתי בת 17 וקיבלתי את עול הדאגה למשפחה, אני דאגתי לאחים, היוצרות התהפכו, הפכתי להיות אמא להורים שלי, כולל כל הפעולות הבסיסיות, רופאים, בנק וכו'".

גם פינסברג-מרקו לא תשכח את רגע ההודעה. "אני זוכרת את זה כמו אתמול, הייתי עם בית הספר במעין טיול, היינו במושב עשהאל בבקעה, חזרנו מהשטח. פתאום אני רואה את השכן שגר משק מולנו עם הבת שלו ועוד חבר ואני שואלת את החברה שלי מה הם עושים כאן והם אומרים לי אח שלך נפצע בשירות הצבאי תאספי את הדברים ותיסעי איתנו למושב".

"כל הדרך ברכב היה מתח באוויר. שאלתי, 'אתם בטוחים שלא נהרג?' אמרו שלא. הגעתי הביתה. היה מאוד קשה וכבר הבנתי שהוא נהרג. זה היה ליל ייסורים. אבא בשבעה לא מצא מנוח, אני זוכרת שבתור רפתן הוא יצא באמצע לחלוב את הפרות וברח מהמצב הזה. פתאום הכל נקטע."

גם פינסברג-מרקו חשה כי האסון שלקח ממנה את אחיה נשכח מהתודעה הישראלית. "זה קשה לראות את היחס לאסון. איפה שאני מגיעה אני אומרת 'אסון המסוק' אז אומרים לי 'אסון המסוקים' ואני אומרת לא, זה האסון ב-77. אני חושבת שלחללים האלה מגיע כבוד ושיזכירו אותם, זה שחיכו 40 שנה זה קשה, לא ספרו אותנו כאחים במשך הרבה שנים, לאחרונה יש שינוי אבל מה היה עד עכשיו? נוח לא לזכור, ואותם הורים לא היו חזקים, הרבה משפחות היו מיישובים יותר חלשים. באזכרות ההורים בקושי תפקדו, בכו, צרחו, עד היום אני זוכרת את זה. המון הורים נגמרו משיברון לב ופשוט לא התייחסו לזה מספיק."

אברהם מרקו ז"ל (באדיבות המשפחה).

שינוי בזיכרון

דוד פרץ היה, כאמור, סמל מחלקה בפלוגת מאי 76'. "הייתי איתם עד חודשיים-שלושה לפני האסון, עד שעברתי לפלוגה אחרת. הקשר עם הפלוגה נשאר ודודו כוכבי המ"פ ביקש ממני להגיע למסיבת הסיום שהייתה מתוכננת להיות בתום התרגיל".

"במשטח ההטסה פגשתי את דודו והוא אמר לי שהפלוגה נשארה בלי אוכל ומהר אירגנו ארוחת ערב תוך כדי השיבוצים לעלייה למסוקים. לפנות בוקר הגיע אלי מוקדם מהצפוי חייל שקיבל רכב כדי שיהיה לנו איך לארגן את המסיבה ואמר ששמע שהמסוק התרסק בתרגיל והמחלקה נמצאת עליו. אמרתי לו שכל הפלוגה עלתה למסוק. נסענו חזרה לפלוגה ומי שהיה שם זה מי שנותר מהפלוגה".

"לא היו לנו כלים להבין את הסיטואציה, הייתי בהלם, כל הימים הראשונים עסקתי בניחום אבלים ובמשפחות, כל הגדוד התעסק בזה. אני לא בדיוק יודע להסביר את התחושות מעבר להלם, נכנסנו לרוטינה של לקחת כרית מהודרת עם סמל הפלוגה וכנפי צניחה ולחלק למשפחות הנופלים. עברנו משפחה משפחה וחילקנו את זה בין כולם."

האנדרטה לזכר אסון הנ"ד בראש הגבעה עלייה התרסק המסוק (צילום: dr. avishai teicher/ wikimedia).

לדבריו של פרץ השנה חלה תפנית בזיכרון האסון ובשונה מבשנים קודמות, בהן חשו המשפחות כי המדינה אינה שותפה לעיצוב זיכרון האירוע והנופלים, השנה יתקיים לראשונה טקס ממלכתי בהשתתפות נשיא המדינה, הרמטכ"ל, אלופי המטכ"ל, שרים וחברי כנסת. "זכינו לשיתוף פעולה מלאה מאלוף הפיקוד רוני נומה שלקח חסות על האירוע. הצלחנו בנושא של הבינוי ממשרד הביטחון בשיתוף עם המועצה האזורית בקעת הירדן, וגם מאגף ההנצחה נרתמו לשיתופים באנדרטה והתרחשו כל מיני שינויים קטנים ששנים אנחנו מבקשים אותם. זה מכובד ומכבד את המשפחות. מנסים לתקן את איך שהתנהלו האזכרות האחרות. אני לא מחפש אשמים ולא ועדות חקירה, רק רוצה שיהיה תיקון."