לפני שבוע השתתפתי בביקור בכפרי הנגב הלא מוכרים, בעקבות הזמנתם של אנשי ציבור מהאזור. הגענו – משלחת מטעם הפורום לקידום הבריאות בחברה הערבית – כדי להקשיב, לראות ולבחון מקרוב את המציאות הבריאותית בשטח.
לא חזרנו עם נתונים. חזרנו עם תחושת זעזוע.
אני בכוונה לא נכנס לשאלות פוליטיות; לא לשאלות של הכרה, לא למחלוקות על קרקע, ולא לשאלה מי צודק ומי טועה. יש מספיק במות לדיונים האלה. אבל יש שאלה אחת שאסור לנו לעקוף: איך ייתכן שבמדינת ישראל של 2026 קיימים אזרחים שחיים במציאות בריאותית שאינה עומדת בתנאים הבסיסיים ביותר?
כששומעים שאין חשמל סדיר, קל להתייחס לזה כעוד בעיית תשתיות. אבל אז אתה פוגש משפחה עם ילד סוכרתי, ואתה מבין שלא מדובר בתשתית — מדובר בחיים. אינסולין דורש קירור. אין דרך לעקוף את זה. אי אפשר לבקש מהורים לאלתר פתרונות לתרופות מצילות חיים.
פגשנו נשים בהריון שמתמודדות עם קושי אמיתי לקבל מעקב רפואי רציף. שמענו על מרפאות שאמורות לתת שירות, אך אינן פועלות באופן סדיר — פעם בגלל מחסור במים, פעם בגלל בעיות תקשורת, ופעם כי אין חיבור אינטרנט. קשה לקרוא לזה מערכת בריאות מתפקדת.
ואז הגיעה המלחמה.
שמענו על מרפאות שנותרו סגורות משום שאין בהן מרחבים מוגנים. אבל האבסורד גדול אפילו יותר: גם בבתי התושבים עצמם אין מיגון. באזור שספג איומים ביטחוניים והיה תחת התרעות, יש אוכלוסיות שלמות שנותרו ללא הגנה וללא מענה רפואי.
במהלך הביקור פגשנו אם ששיתפה אותנו במצוקה שלה – ילדיה זקוקים למעקב אצל רופא ילדים, אך ביישוב שלה בקושי יש רופאים זמינים, ובוודאי שאין מספיק רופאים מומחים. היא לא ביקשה יחס מיוחד. היא לא ביקשה הטבות. היא ביקשה משהו שכל הורה במדינה מצפה לו: טיפול רפואי בסיסי לילדים שלה.
הסיפור שלה נשאר איתי.
כי מאחורי כל דיון ציבורי גדול יש בני אדם. ילדים. אימהות. משפחות. אנשים שקמים בבוקר, שולחים ילדים לבית הספר, דואגים לבריאות שלהם ורוצים בדיוק את אותם הדברים שכל אחד מאיתנו רוצה.
בריאות איננה אמורה להיות תלויה בכתובת המגורים שלך. היא לא אמורה להיות מושפעת משאלות פוליטיות. היא גם לא יכולה להמתין עד שהמחלוקות ייפתרו.
מדינה יכולה לנהל ויכוחים במשך שנים. אבל ילד שצריך אינסולין לא יכול להמתין שנים. אישה בהיריון לא יכולה לדחות מעקב רפואי. משפחה לא יכולה לחכות שהמציאות תסתדר מעצמה.
השאלה איננה מי צודק.
השאלה היא איך אנחנו, כחברה, מאפשרים לזה להמשיך לקרות? חייבים להתחיל לעשות משהו. עכשיו.
מוראד מפרע הוא יו"ר הפורום לקידום הבריאות בחברה הערבית.
