החברה הישראלית חיה מאז 7 באוקטובר במציאות שלא דומה לשום דבר שהכירה בדורות האחרונים. האובדן, הפחד, העקירה מהבית, החטופים, הפצועים, המילואימניקים, המשפחות שנשברו והמלחמה שלא באמת נגמרת – כל אלה אינם רק אוסף של פגיעות אישיות. הם הפכו לחוויה לאומית מתמשכת.
אפשר לדבר על פוסט טראומה, על חרדה, על דיכאון ועל שחיקה נפשית, וחשוב לעשות זאת. אבל נדמה שהאירוע שאנחנו חיים בתוכו גדול יותר מהשפה הטיפולית הרגילה. זו לא רק טראומה של אדם אחד, משפחה אחת או קהילה אחת. זו טראומה שפוגעת גם במה שמחזיק חברה יחד: אמון, תחושת ביטחון, שייכות, אחריות הדדית והאמונה שיש כאן עתיד משותף.
טראומה נפשית נוצרת כאשר אירוע קיצוני שובר את תחושת הביטחון והשליטה של האדם. טראומה קולקטיבית מתרחשת כאשר השבר הזה עובר מרמת הפרט לרמת החברה. כאשר אנשים רבים כל כך מרגישים שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהם באותו הזמן, וכאשר הציבור כולו מתקשה לחזור להאמין שהמערכות סביבו רואות אותו, שומרות עליו ואומרות לו את האמת.
בישראל של אחרי 7 באוקטובר, השאלה אינה רק כמה אנשים זקוקים לטיפול נפשי, אלא איזו חברה תצמח מתוך האירוע הזה. האם זו תהיה חברה שמצליחה להכיר בכאב, לתת מקום לנפגעים, ללמוד את הכשלים ולבנות מחדש אמון – או חברה שנשארת תקועה במאבקים על אשמה, הכחשה, כעס ופירוק פנימי?
כאן נמצא ההבדל בין התמודדות לבין החלמה. התמודדות היא להמשיך לתפקד. ללכת לעבודה, לשלוח ילדים למסגרות, להתייצב למילואים, לעמוד בעוד תור, לעבור עוד אזעקה, להקשיב לעוד דיווח. החלמה היא דבר אחר לגמרי. החלמה דורשת הכרה בכך שקרה כאן משהו עמוק, ושאי אפשר פשוט 'לחזור לשגרה', כאילו השגרה עצמה לא נסדקה.
הכרה היא נקודת ההתחלה. אנשים שנפגעו לא צריכים רק מענים טכניים, אלא גם תחושה שהחברה רואה אותם. מפונים שלא יודעים מתי יחזרו הביתה, משפחות חטופים שחיות בתוך המתנה בלתי אפשרית, פצועים שמתחילים מסע שיקום ארוך, לוחמים שחוזרים למציאות אזרחית שאינה יודעת להכיל את מה שעברו – כולם זקוקים למשהו בסיסי מאוד: שלא יספרו להם שהכול בסדר כששום דבר לא בסדר.
לצד ההכרה נדרשת אמת. לא אמת כסיסמה פוליטית, אלא כבסיס לשיקום אמון. חברה שנמצאת לאחר אסון לא יכולה להחלים כאשר הציבור מרגיש שמידע מוסתר ממנו, שהאחריות מתפזרת באוויר, ושאף אחד אינו מוכן לומר ביושר מה קרה, מה כשל ומה חייב להשתנות. בלי חשיפת אמת, הכאב הופך לחשד. בלי אחריות, החשד הופך לזעם.
גם המוסדות עצמם הם חלק מהשיקום. מערכת בריאות הנפש, מערכת הרווחה, מערכת החינוך, הצבא, הרשויות המקומיות, מערכות השיקום והביטוח הלאומי – כל אלה אינם רק נותני שירות. אחרי אירוע כזה הם הופכים למבחן של אמון. כאשר הם מתפקדים, הציבור מרגיש שיש על מי להישען. כאשר הם קורסים, מתעלמים או מדברים בשפה בירוקרטית מול אנשים שבורים, הטראומה מעמיקה.
יש גם צורך לבנות זיכרון משותף, ולא רק לנהל ימי זיכרון. הזיכרון של 7 באוקטובר עוד מתעצב, וכבר עכשיו ברור שהוא לא יהיה אחיד ופשוט. יהיו בו גבורה, מחדל, הפקרה, הצלה, כאב, כעס, התנדבות ואובדן. השאלה היא אם החברה הישראלית תצליח להחזיק את כל המורכבות הזו בלי להפוך אותה לעוד זירת מלחמה פנימית. זיכרון בריא אינו מוחק מחלוקות, אבל הוא מאפשר לחברה להסכים שלכאב יש מקום, שלנפגעים יש קול, ושלא הכול צריך להפוך מייד לנשק פוליטי.
האתגר הגדול של ישראל הוא לא רק לטפל בפצועים, במפונים, במשפחות ובחיילים, אלא להבין שהפצע רחב יותר. טראומה קולקטיבית שאינה מקבלת מענה עלולה להפוך לדפוס חיים: ציבור שחי בתחושת איום קבועה, מתקשה לסמוך על מוסדות, מתבצר בזהויות נפרדות ומחפש אשמים במקום תיקון. במצב כזה, גם אחרי שהמלחמה מסתיימת מבחינה צבאית, היא ממשיכה להתקיים בתוך החברה.
לכן החלמה חברתית אינה עניין רך או שולי. היא צורך לאומי. היא דורשת טיפול נפשי נגיש, אבל גם מדיניות ציבורית אחראית. היא דורשת תקציבים, אבל גם שפה. היא דורשת אנשי מקצוע, אבל גם מנהיגות שמסוגלת להכיר בכאב בלי לנצל אותו, ולדבר על אחריות בלי להפוך אותה לקרב הישרדות אישי או מפלגתי.
ישראל לא תצא מהתקופה הזו כפי שנכנסה אליה. השאלה היא רק מה ייבנה מתוך השבר. אפשר להמשיך לנהל את הטראומה דרך הכחשה, האשמות, סיסמאות ופחד. ואפשר לבחור בדרך קשה יותר: לראות את הפצע, לומר אמת, לקחת אחריות, לשקם מוסדות, לתת מקום לנפגעים ולבנות מחדש את האמון שנשבר.
החלמה חברתית אינה מתחילה בהכרזה חגיגית. היא מתחילה ברגע שבו חברה מפסיקה לברוח מהכאב שלה, ומסכימה לשאול ביושר מה עליה לעשות כדי שיהיה אפשרי לחיות כאן שוב לא רק בביטחון, אלא גם באמון.
פרופ' רוני סטריאר הוא מומחה לטראומה וחוסן, הפקולטה למדעי החברה והקהילה, המרכז אקדמי רופין
