בשעה שאני כותב את השורות האלה, קיבלתי שוב קריאה למילואים. מאז שבעה באוקטובר צברתי יותר מ-300 ימי מילואים – כמעט שנה שלמה מחוץ לשגרת החיים והעבודה.
מפאת גילי אני כבר משרת קרוב לבית, ולא בגבולות כפי ששירתי במשך שנים. ובכל זאת, אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, מאות ימי מילואים וקריאות חוזרות לשירות, אני מרגיש היטב את השחיקה, את העומס ואת הפגיעה המתמשכת בעבודה, בעסקים, במשפחה ובחיים עצמם.
אני גאה בשירות שלי ושמח על הזכות לתרום. אינני משווה את עצמי ללוחמים הצעירים שנמצאים בחזית ומסכנים את חייהם מדי יום. אבל דווקא מתוך המחויבות הזאת, קשה להתעלם מהשאלה: האם המדינה באמת התאימה את עצמה למציאות שהיא מבקשת מאיתנו לשאת?
החלטת הממשלה השבוע לאשר גיוס של עד 280 אלף אנשי מילואים נוספים עד סוף יולי ממחישה היטב את הפער. מצד אחד, המדינה ממשיכה להישען על מערך המילואים בהיקפים חסרי תקדים. מצד שני, הכלים הכלכליים והמשפטיים שמלווים את המשרתים עדיין מבוססים במידה רבה על תפישה של שירות זמני וקצר.
שירות מילואים ממושך כבר אינו חריג. עבור מאות אלפי ישראלים הוא הפך לחלק משגרת החיים. אלא שהמדיניות עדיין מפגרת מאחור.
המחיר אינו מתבטא רק בשכר או בפיצוי כספי. הוא מתבטא בפרויקטים שמתעכבים, הזדמנויות עסקיות שמתפספסות, עסקים קטנים שמאבדים הכנסות ומשפחות שנדרשות להתמודד שוב ושוב עם היעדרות ממושכת. ההשפעה האמיתית אינה רק מה שמשולם – אלא גם מה שלא קורה.
לכן, המענה לא יכול להסתכם בעוד מענק או בעוד תוספת כספית. בשיחות עם אנשי מילואים אני כמעט לא שומע דרישות לעוד כמה מאות שקלים. אני שומע בעיקר בקשה אחת: ודאות. תחושה שהמדינה מכירה בכך שהשירות כבר אינו אירוע יוצא דופן – ומתכננת את המדיניות שלה בהתאם.
מעבר מחשיבה טקטית של פיצוי למסגרת אסטרטגית של חוסן
בשנתיים האחרונות המגזר העסקי, החברה האזרחית ואלפי מתנדבים עשו מעל ומעבר כדי לסייע למשרתי המילואים ולמשפחותיהם. אבל יוזמות מבורכות אינן יכולות להחליף מדיניות.
נדרש מעבר מחשיבה טקטית של פיצוי למסגרת אסטרטגית של חוסן. המשמעות היא לא רק עוד מענק או עוד תוספת כספית, אלא תפישה רחבה יותר של תמיכה במשרתי המילואים. במקום להתמקד רק בפיצוי על ימי השירות עצמם, המדינה צריכה לבנות רשת ביטחון שמסייעת להתמודד גם עם ההשלכות הכלכליות והתעסוקתיות המצטברות בשנה שבה מתבצע השירות ולעיתים גם בשנים שאחריה.
זה יכול לכלול העדפה ברכש ובמכרזים ממשלתיים לעסקים שנפגעו משירות מילואים משמעותי, הקלות מס ואגרות, תמריצים למעסיקים תומכים, וכן יתרונות בתחומי ההשכלה, ההכשרה והתעסוקה הציבורית. המטרה אינה רק לפצות על אובדן הכנסה נקודתי, אלא לסייע למשרתי המילואים לשמור על רציפות, יציבות והזדמנויות גם לאחר שהמדים יורדים.
אני אמשיך להתייצב כשיקראו לי. כך גם רבים מחבריי. אבל נכונותם של אזרחים לשאת בנטל אינה יכולה להחליף מדיניות. אם שירות המילואים הפך לחלק קבוע מהמציאות הישראלית, גם האחריות של המדינה כלפי המשרתים חייבת להפוך לקבועה.
סא"ל (מיל') עברי ורבין הוא מנכ"ל Good Vision מקבוצת פאהן-קנה ומחבר הספר "אחריות תאגידית 2.0".
