הקשב הלאומי והשיח התקשורתי ממוקדים בימים אלה בזירה הביטחונית, אך בחזית הפנימית הפשיעה הגואה בחברה הערבית בישראל אינה עוצרת לרגע. אחת הסוגיות המדאיגות במרחב הציבורי בשנים האחרונות, מייצרת כמעט מדי יום ידיעות קשות על מקרי ירי, סחיטה, אלימות חמושה, נקמות דם ופשיעה מאורגנת, ובעיקר תחושה של אובדן שליטה ומשילות. באופן טבעי, עיקר האש מופנית לעבר רשויות האכיפה כאחראיות המרכזיות להשבת הביטחון לרחובות, אולם המציאות מורכבת בהרבה. הפשיעה אינה נוצרת בחלל ריק, אלא תופעה רב-מערכתית שנובעת משילוב של נסיבות חברתיות, כלכליות, תרבותיות וחינוכיות, שעומדות בלב התהליכים השוליים שחווה החברה הערבית בישראל.
מקור השפעה נוסף, עמוק ורב עוצמה, שלעתים נדמה כי אינו מקבל את המקום הראוי לו בדיון הציבורי ובקרב מקבלי החלטות וקובעי מדיניות, הוא אנשי הדת המוסלמים. בחברה הערבית המוסלמית, שמתאפיינת במרקם קהילתי הדוק, זיקה עמוקה למסורת ובהמשכיות בין-דורית, לדת יש מקום מרכזי בזהות האישית והקהילתית. מדובר בחברה קולקטיביסטית, שבה למשפחה, למסורת ולדת יש משקל משמעותי בעיצוב הערכים, הנורמות ודפוסי ההתנהגות. במציאות כזו, לדמויות דתיות יש נגישות והשפעה ישירה על עיצוב תודעה, לא רק במישור הערכי אלא גם במישור המעשי, ודבריו של אימאם במסגד או של שייח' מכובד אינם נתפסים רק כהמלצה מוסרית, אלא כבעלי סמכות רוחנית ולעיתים אף מחייבת.
חובה מוסרית וערכית
כוחה של הדת נובע מיכולתה לחבר בין האדם לבין האל ובין ההתנהגות היומיומית לבין העולם הערכי והרוחני באמצעות מערכת חוקים וסט ערכים. כאשר אדם מאמין שפעולה מסוימת מנוגדת לצו דתי או לערכי האסלאם, הוא אינו חושש רק מהחוק או מהמשטרה – אלא גם משיפוט מוסרי, חברתי ולעיתים אף אלוהי. לכן, לדברים הנאמרים בשם הדת יש כוח אדיר ליצור מניעים לפעולה או הימנעות ממנה. למרות שהשפעתם אינה מבוססת על כוח אכיפה פורמלי אלא כסמכות חינוכית וקהילתית, במקרים רבים הציבור נותן באימאם או במטיף אמון גבוה יותר מאשר לגורמי שלטון רשמיים. כאשר אנשי דת בוחרים להשמיע קול ברור נגד האלימות ונגד הפגיעה בחיי אדם, דבריהם עשויים לחלחל באופן עמוק יותר ולהשפיע במיוחד על צעירים המחפשים זהות, שייכות וסמכות.
כאן בדיוק טמונה האחריות הגדולה. כחלק מהמאבק בפשיעה, בשעת חירום זו מוטלת על אנשי הדת המוסלמים חובה מוסרית וערכית להיכנס לעובי הקורה של בעיית האלימות. במסגדים, בשיעורי הדת ובמפגשים החברתיים צריך לפעול באמצעות חינוך, הטפה והכוונה קהילתית תוך הדגשת ערכים מרכזיים באסלאם: שמירה על חיי אדם, צדק, אחריות חברתית, כיבוד הזולת ואיסור פגיעה בחלש. כאשר איש דת מצליח לחבר בין עקרונות אלה לבין המציאות היומיומית ברחוב הערבי, וחוזר על כך בשיטתיות, הוא עשוי לצמצם את הלגיטימציה החברתית לפשיעה ולחזק את תחושת האחריות הקהילתית.
רתימה אפקטיבית של הנהגה דתית
לצד האחריות המוטלת על אנשי הדת, גם למדינה יש תפקיד מהותי בעיצוב והכוונת ההשפעה הזו. רתימה אפקטיבית של הנהגה דתית אינה יכולה להישען על יוזמות מקומיות בלבד, אלא מחייבת מהלך ממוסד ומתמשך כחלק מטיפול מערכתי. על המדינה לפעול לשילוב אנשי דת בתוכניות מניעה, להכשירם כגורמי תיווך ויישוב סכסוכים, לתמוך בפעילות חינוכית וליצור מנגנוני שיתוף פעולה סדורים עם רשויות מקומיות וגורמי אכיפה.
תפקידם של אנשי הדת אינו מסתכם רק בהטפה מוסרית. בחברות מסורתיות רבות במזרח התיכון, לאנשי הדת יש תפקיד חשוב ביישוב סכסוכים ובמניעת הסלמה. מוסד ה"סולחה" עדיין נחשב לכלי משמעותי בפתרון מחלוקות בין משפחות, חמולות וקהילות. לעיתים, התערבות מוקדמת של אימאם או שייח' יכולה למנוע הידרדרות לאלימות חמושה או לקטוע סכסוך מתמשך בטרם ייכנס למעגלי נקמה ופשיעה. כוחם של אלה נובע גם מהיכרותם העמוקה עם התרבות המקומית, עם ה'ערף' – המסורת החברתית המקומית – ועם השפה הדתית והרגשית שמדברת אל לב הקהילה.
דווקא משום שהדת מרחפת מעל המבנה החברתי של ציבור זה, ומעניקה משמעות, מצופה מאנשי הדת להיות חלק פעיל במאבק על דמותה של החברה הערבית בישראל. לא לעמוד מנגד, אלא להנמיך את הלהבות, לצמצם הסתה, לחזק תקווה ולהעניק לצעירים אופק אחר מזה שמציעה הפשיעה. בסופו של דבר, המאבק באלימות ובפשיעה אינו יכול להתבסס רק על תגבור כוחות בשטח, מבצעים נקודתיים וכתבי אישום. זהו קודם כל מאבק על ערכים, על חינוך, על סמכות ועל זהות. ובמאבק הזה, לאנשי הדת המוסלמים יש כוח ממשי – וכעת נדרש מהם לעמיד אותו בחזית ולפעול באופן גלוי, עקבי וללא מורא או הסתייגויות.
ד"ר אבנר סער הוא חוקר אסלאם ומומחה לניתוח של מרכיבי פתרון סכסוכים במזרח התיכון.
