בפרשת שלח לך מופיע אחד מסיפורי השכר והעונש המוכרים והמורכבים שמצויים בתורה: פרשת המרגלים. אותם מרגלים, נציגים בכירים משבטי ישראל, נשלחים "לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן" (במדבר י"ג יז). משה מצווה עליהם: "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה" (במדבר י"ג יח-יט).

הסיפור קרוי גם 'חטא המרגלים', אם כי לא פשוט לזהות את החטא הספציפי שבו חטאו. המרגלים מסיירים בארץ המובטחת במשך 40 ימים. הם רואים את עושרה הגדול, את פירותיה ואת היותה "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ", ומעידים על ממצאיהם החיוביים בפני משה, אהרן ובני העם. אך במסעותיהם, חזו המרגלים גם בעריהם המבוצרות של תושבי הארץ ובילידי הארץ הענקים. גם על כך הם מספרים, בחשש גדול, עם חזרתם למחנה העם.

המקרא מאשים את המרגלים בהוצאת דיבתה של הארץ: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (במדבר י"ג לב). עם זאת, ידוע כי הן במשפט המקראי והן בגלגוליו לתוך הדין המודרני, אחד התנאים להוכחת דיבה הוא כי הדברים יהיו שקריים. לו היו המרגלים ממציאים את עדותם, היה יותר ברור מהי הדיבה, אך דבריהם עולים פחות או יותר בקנה אחד עם הכתוב על מסעותיהם. ייתכן שהגזימו בתיאור אויביהם, אך לא בדו את הדברים מליבם.

שני המרגלים היחידים שיצאו זכאים מן הפרשייה הם יהושע בן נון וכלב בן יפונה. אך גם בדברי כלב ניתן לראות כי הוא אינו מתנגד לתיאוריהם של חבריו המרגלים, אלא רק להערכתם לגבי יכולתם של בני ישראל לכבוש את הארץ: "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".

נראה כי האל זועם לא פחות על העם, אשר איננו מאמין בהבטחתו להביאם אל הארץ המובטחת ולהוריש אותה להם. הוא אמנם מעניש את המרגלים, וגוזר עליהם מיתה על שהוציאו את דיבתה של הארץ, אך עונש קולקטיבי מושת על העם כולו. בהתחלה רוצה האל להרוג את כל העם, עקב זלזולם וחוסר אמונתם בו, אך לאחר סנגוריה מצד משה, הוא גוזר עליהם 40 שנה במדבר. בני עשרים ומעלה לא ישרדו את המסע.

דיבת הארץ, העם או התורה

במשנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המשולש 'עם ישראל – ארץ ישראל – תורת ישראל' מוצג כתשתית היסודית ביותר של היהדות ואמונותיה. ממשיכיו גזרו מתורתו פרשנות לחטא המרגלים כפשע נגד ארץ ישראל, כניגוד של מצוות אהבת הארץ. עם זאת, מפרספקטיבה שונה, ניתן לתאר את חטאם כהוצאת דיבה דווקא נגד עם ישראל, ובמובן מסוים נגד עצמם.

המרגלים מביטים ביושבי הארץ הענקיים ובמבצריהם ועולה בהם פחד, אך תחושה זו אינה מעידה בהכרח על הארץ. בתגובה לדברי העידוד של כלב, הם אומרים: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג לא). המוקד הוא בקוצר כוחו של העם, כאילו אמרו: "אנחנו לא נוכל. אנחנו לא חזקים מספיק. אנחנו לא מסוגלים לאתגר הזה". כשהם מדברים על אנשי הארץ הנפילים, הם אומרים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (במדבר י"ג לג). קודם נכתב שהם נדמו לקטנים בעיני עצמם, ורק לאחר מכן נראו קטנים בעיני אויביהם.

משה שולח אותם לרגל בארץ כנען כדי לקבל אומדן לכוח האויב, וכן לבדוק את מצבה של הארץ ושל פריונה. הם לא התבקשו להביא עמם הערכה ריאלית של היכולת לכבוש את הארץ. הם לא הוסמכו להעריך את כוחו של העם, ובוודאי שלא לשפוט את משמעות ברית ה', שהבטיח להשיבם ארצה.

מזווית זו ניתן לראות במעשיהם בגידה גם בתורת ישראל. חוסר אמונה בהתגלות שהיו עדים לה זמן קצר לפני כן, במעמד הר סיני. בחרדתם מיושבי הארץ הם מזלזלים בהבטחת האל, ומערערים את ביטחונם של בני ישראל בכוחו. גם בדברי האל, ניתן לחוש כי מרכז כעסו הוא דווקא על דברי העם כלפיו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (במדבר י"ד יא).

לעם ישראל אין עתיד?

משבר אמונה זה הוא במובן מסוים חמור יותר מדיבת הארץ ומדיבת העם. המרגלים שנשלחו מהנהגת שבטי ישראל הם מאותו דור שיצא ממצרים. הם חזו במכות שהנחית האל על המצרים, הם ראו את ים סוף נחצה לשניים, הם התקיימו במדבר בזכות לחם המן והשלווים שנחתו מהשמיים. זהו ציבור שחווה נס אחר נס, וטרם למד להאמין.

אך במבט חומל יותר, ניתן גם לראות אותם כמי שזה עתה נכנסו בברית, ואינם מסוגלים להתמסר באופן מוחלט. המרגלים הרואים את נפילי הארץ אולי זוכרים את מראות צבא מצרים טובע בים סוף; אך בעמלק שבנגב, ובבני הנפילים שבחברון, הם ייאלצו להילחם בעצמם. החשש הגיוני.

הסופר, איש הרוח והמנהיג הציוני, יוסף חיים ברנר, עלה לארץ ישראל בעלייה השנייה. היישוב היהודי בארץ היה עדיין רחוק מלהתבסס, והאתגרים והסכנות שארבו לעולים המעטים נראו אז כמעט בלתי עבירים. בספרו 'מכאן ומכאן' כתב ברנר: "לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד", אך הוסיף מיד: "צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים".

ברנר היה מודע באופן כואב לאותו חוסר היגיון. לפי הערכות שמרניות, כ-70% מעולי העלייה השנייה בשנותיה הראשונות ירדו במהרה מן הארץ. רבים מתו במחלות, בטביעה, בתאונות ובעימותים עם התושבים הערבים. אחוזי האובדנות היו גם הם גבוהים באופן מדאיג.

הציונים היו אז מיעוט בקרב היהודים, והעולים – מיעוט בקרב הציונים. הם היו ברובם אנשי ספר, שהסבו את משלח ידיהם לחקלאות בפתאומיות, ללא הכשרה מספקת. חשיבה רציונלית, לוגוצנטרית (שבמרכזה ההיגיון), לא הייתה מביאה למסקנות חיוביות.

בכל זאת הגענו, למרות הכול

בתגובה למכתב של חלוץ שירד מהארץ ב-1917, תחת הכותרת 'פון ניו יארק ביז רחובות און צוריק' (מניו יורק לרחובות וחזרה), כותב ברנר: "לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ-ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסמים, מיושבה מאחרים בכל מקום שאפשר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשה לישוב במקום שהיא עדיין לא-נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האווריריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש".

ניתן כמעט להאשים את ברנר בהוצאת דיבתה של הארץ, בדיוק כפי שהואשמו המרגלים. אך הוא מיד משיב לטענות היורדים והמתנגדים: "דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה'אף-על-פי-כן!', אותו האף על פי כן, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… ורק אותו החלוץ, שה'אף על פי כן' הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר".

בדומה למרגלים, ברנר נחשף לקשיים הגדולים שעומדים בפני ראשוני העולים לארץ. לצערנו, הוא עצמו גם שילם את המחיר הממשי של סכנות אלו, כשנפל שנים אחדות לאחר מכן בפרעות תרפ"א. אך מורשתו, שהועברה גם לאחר מותו לרבבות תלמידים וחניכים – היא ה'אף על פי כן' הברנרי. זהו סוג של תקווה שאינו מתעלם מנקודת המוצא הקשה, הכמעט בלתי אפשרית; כזה שמישיר מבט אל האישון האפל והשחור של הייאוש, ומתוך השפל תובע עלייה.

ברנר אמנם לא משתמש בביטוי המפורש "עלה נעלה כי יכול נוכל לה", כדברי כלב בן יפונה, אך דבריו מהדהדים את הרעיון. הוא ביקש לפתח בלב העולים הצעירים סוג של תקווה פעילה. אף על פי ההיגיון, אף על פי ענקי הארץ ומבצריהם, אף על פי המלריה והפרעות – "צריך, בכל זאת, לעבוד".