רבבות בני אדם, בהם בני משפחה, חברים ומוקירים, ליוו ביום שישי בדרכו האחרונה את סרן איתן שמואל למברג ז"ל בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. למברג, בן 21 ממשמר השבעה, שירת כקצין שריון בגדוד 75 בעוצבת "סער מגולן". הוא נפל בקרב בחזית הצפון בעקבות פגיעת טיל נ"ט בטנק שבו שהה, צפונית לנהר הליטני שבדרום לבנון.

בהלוויה ספדו לו אוהביו הרבים וסיפרו על צעיר ערכי, חכם, שנון, מנהיג טבעי ואוהב הארץ. אימו, לימור, ספדה לו בדמעות וסיפרה על מסלול שירותו המאתגר: "עברת שלוש שנים אינטנסיביות. מעזה ללבנון, ותמיד דאגת לחיילים שלך ולמשימה". היא סיפרה כי חלם להיות הרמטכ"ל, ונפרדה ממנו במילים: "ראשון לצאת לקרב, נוח על משכבך בשבילי".

משפחתו וחבריו של סרן איתן שמואל למברג בהלווייתו בבית העלמין הצבאי בראשון לציון (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

אביו, שלמה, נשא הספד מצמרר ששירטט את דמותו הייחודית של איתן כלוחם וכבן משפחה, ממנו לא הותיר עין יבשה: "זה איתן. זה החומר שממנו הוא קורץ. גבר שבגברים", ספד האב. "איש ספר, שגם בתוך הטנק בעזה ישב ובלע ספרים. תמיד דאג לפקודיו ורץ ראשון לאש, להגן. המילה 'לא' או 'אי אפשר' לא הייתה קיימת בלקסיקון שלו, ותמיד הוא מצא פתרון לכל בעיה".

בהמשך, תיאר שלמה את האור שהכניס בנו הביתה: "הילד שלנו, זה שאהב את החיים, את ההורים, את כולם, והכי את ליאל. זה שמילקה הכלבה הייתה קופצת עליו כשהוא היה מגיע הביתה ומקבלת אהבה. הוא אהב את החגים ואת השירים בליל הסדר, שדופקים על השולחן ב'אחד מי יודע', וכל הרחוב שומע את זה. הארת את הבית ואת העולם עם הבדיחות, ולהסתובב עם הצעצוע של החזרזיר שקנית למילקה, ושיגעת את כולם עם הרעש". על הדאגה והצניעות שאפיינו אותו גם בחזית אמר האב: "ולשאלה: 'איך שם בלבנון?' – אותה תשובה: 'בסדר, בסדר'. אז הכול בסדר. כזה היה איתן. זה לא יהיה אותו דבר בלעדיך, אבל אנחנו נשמור ונשתדל. נוח בשלום, ילד שלי. אוהב אותך, אבא".

סרן איתן שמואל למברג (צילום: דובר צה"ל)

סא"ל (במיל') דוד פוליטי, שספד בשם מפקדיו וחבריו לנשק שנותרו להגן על גבולה הצפוני של המדינה, ציין את קור רוחו יוצא הדופן. "לצד המקצועיות הבלתי מתפשרת, הלב שלך כולו היה עם החיילים… בשבילך לפקד לא היה רק להוביל טנקים לקרב, זה היה להיות איתם בגובה העיניים". חברו הטוב אסף סיפר על חבר ילדות מיוחד ונאמן ש"תמיד מדבר מעט, עושה הרבה והכי חשוב בשקט". מורתו מהתיכון, איילה, סיפרה כיצד ויתר על מיונים לטיס מתוך אמונה ש"צבא עושים דרך הרגליים", ושיתפה שחלם להיות רמטכ"ל.

ליאל, בת זוגו של איתן בארבע וחצי השנים האחרונות, נפרדה ממנו בדמעות. "תמיד התנהגת אליי כמו נסיכה", ספדה לו ליאל, והוסיפה: "נלחמת בגבורה והשארת חותם עמוק כל כך… אתה תמיד תהיה האהבה הכי גדולה שלי ותמיד יש ויהיה לך מקום אצלי בלב".

אחיו גיא שיתף כיצד איתן תמיד עודד אותו להתאמץ יותר כשהיו רצים יחד, וציין שכעת עליו "להמשיך לרוץ חזק יותר" לאור דבריו. דודתו ענבל דיברה על מנהיגותו הטבעית, תיארה אותו כ"ילד עם לב של זהב, שילוב נדיר של חוכמה, רגישות, מצוינות וערכים", וסיפרה כיצד בחופשותיו המעטות הקפיד לבקר את סביו ואת משפחתו. סבתו חני וסבו חיים סיפרו על נכד יפה תואר שראה בשירותו הצבאי ובאהבת המדינה שליחות אמיתית וערך עליון.

לקראת סיום הלוויה הושמע השיר "חורשת האקליפטוס", ואביו הצדיע לו בעת הנחת זר המשפחה. קצין שריון ראשי, תא"ל אוהד מנור, הניח את הזר בשם צה"ל.