"כמה מכם יוצאים מהבית וחוששים שמשהו יקרה להם?", שאל יאסר אלעמור, המלווה מרכזי גישור ודיאלוג בקהילה בחברה הבדואית בנגב, בפתח הפאנל "סוללים אחריות: גישור ודיאלוג כתשתית למניעת אלימות". עבור רבים מהאזרחים הערבים בישראל, הבהיר, החשש מאלימות אינו שאלה רטורית אלא חלק משגרת החיים.

הפאנל, שנערך ביום שלישי האחרון במסגרת כנס גישורים ה-18, עסק בשימוש בכלים קהילתיים בהם גישור, סולחה ודיאלוג להתמודדות עם התגברות האלימות בחברה הערבית. השתתפו בו חוקרות, פעילים חברתיים, עובדות סוציאליות ואנשי דת, שדנו בפגיעה המתמשכת בביטחון האישי, בתחושת ההפקרה מצד המדינה וביוזמות מקומיות המבקשות לבנות מחדש אמון, אחריות ויכולת קהילתית למנוע אלימות.

האלימות לא פוגעת רק בקורבן הישיר

מחקרה של ד״ר ניווין עלי־סאלח דראושה, חוקרת אלימות בקהילה מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, מציג תמונה קשה שמפרקת את התפיסה שלפיה האלימות נוגעת רק ל"מעגל הפשיעה" המצומצם. המחקר, שכלל 740 משפחות ובחן ילדים ובני נוער בני 9 עד 17, ביקש להאיר דווקא את המעגלים הרחבים שנפגעים מהאלימות, גם כאשר אינם היעד הישיר שלה.

"כשהתחלתי את המחקר ב-2020, היקפי האלימות היו נמוכים יותר. בתקשורת מתייחסים בדרך כלל לאירועים שבהם יש הרוגים, אבל פחות עוסקים במעגל השני במי שנפגעו מהאלימות, גם אם לא נרצחו."

הנתונים שהציגה דרמטיים: 72% מהצעירים במחקר חוו אלימות באופן ישיר, ו-96% היו עדים לה. בקרב המבוגרים, 92% נפגעו מאלימות ו-97% מההורים דיווחו שראו או שמעו אלימות. ההשלכות, לדבריה, הן פוסט-טראומה מתמשכת, הסתגרות, חרדה וירידה בהישגים הלימודיים. לכך מצטרף לחץ הורי שמוביל להגבלת חופש התנועה של הילדים, לעיתים עד כדי בידוד, מתוך רצון להגן עליהם.

דראושה הצביעה גם על כשל עמוק במבנה שירותי הרווחה והתמיכה בחברה הערבית. לדבריה, המושג "אלימות חברתית" עדיין אינו מפותח מספיק מבחינה מחקרית, וגם המחקר בתחום סובל ממחסור בתקציבים.

"העובדים הסוציאליים מדברים במושגים של אלימות בחברה, פשיעה, שוק אפור ושוק שחור, אבל אלה מושגים שלא תמיד נלמדו בהכשרה המקצועית", אמרה. "רוב ההכשרה של עובדים סוציאליים עוסקת באלימות במשפחה, כי יש חוק ויש גם את נושא הילדים".

במציאות הזו, גם אנשי המקצוע חשופים לאותה טראומה. "צריך לשים את זה על השולחן: אנשי טיפול, פסיכולוגים, מורים, אנשי תקשורת חולקים את אותה מציאות טראומטית״. אמרה דראושה. ״אם צעיר מספר לי על החוויה בעצמו אז יש סיכוי שאני אחווה את הלחץ שהצעיר שיתף. זו טראומה משנית. אנשי טיפול עצמם, שאליהם מגיעים אנשים לקבל עזרה, לא תמיד מקבלים הכרה וטיפול מותאם סביב הבעיה הזו."

"המדינה הפקירה אותנו ולא רואה אותנו"

מאחורי האחוזים והנתונים עומדים חיים שלמים שנגדעו. ג׳ומאנה חלאילה חאג׳ עלי, פעילה חברתית משפרעם, הביאה אל הבמה את קולה של המשפחה השכולה. אחיה הבכור, ג'מיל, נרצח בעכו בעקבות סכסוך שלא היה קשור אליו או למשפחתו.

"מהיום השחור שבו אבדתי את אחי הגדול ועד היום, אין לנו אור במשפחה. הכל חשוך." שיתפה בכאב. "הוא השאיר אחריו אישה וארבעה ילדים שמתגעגעים, תמיד פעלתי נגד אלימות עד שזה הגיע אלי."

חאג' עלי מתחה ביקורת חריפה על מוסדות המדינה והמשטרה, ותיארה תחושה עמוקה של הפקרה: "המדינה הפקירה אותנו ולא רואה אותנו. איך הנשק עובר בין ילדים בני 16-17? אם אדם מבקש רישיון לנשק, לא בטוח שיתנו לו, אבל הנשק הלא חוקי מסתובב. המשטרה יודעת מי הרוצחים ולא עושה כלום. אין מי שיגן עליי חוץ מסולחה״.

לדבריה, הטראומה מחלחלת גם לדור הבא. "הילדים עד היום לא רוצים לקבל טיפול וזה כואב לי. הקטן מסכים אבל האמצעיים לא. אני רואה את העצב בעיניים שלהם, איך הם מסתכלים על הדברים ואיך הם מתפרצים בשמחה, ואת רואה שזה לא טבעי."

בין ה׳סולחה׳ לגישור המודרני

על רקע היעדר תחושת ביטחון ואמון במוסדות המדינה, מתפתחים מנגנונים קהילתיים חלופיים. שייח עבאס זאכור, מנהל ועדת הסולחה בעכו במסגרת תוכנית ׳סולחאים מצילי׳, רואה בעבודתו צו שעה דתי ומוסרי.

"כל מי שיכול חייב להתייצב נגד שפיכות הדמים", אמר וציטט מהקוראן, "מי שרצח נפש כמו שרצח כל נפש בחיים. ומי שהציל נפש מהמוות כאילו הציל את כל הנפשות בעולם."

זאכור משלב בין מסורת הסולחה לבין כלים של גישור מודרני, שלמד במרכז הגישור הקהילתי בעכו. בעקבות רצח ג׳מיל עזבה משפחתו לגרמניה, וזאכור נסע בעצמו לרומניה ולמכה כדי לקדם הודנה, כלומר הפסקת אש, ולסייע בסגירת סכסוך דמים ממושך.

"שנה וחצי לא היה רצח בעכו מאז הרצח של ג׳מיל," אמר, אך הדגיש כי ההצלחה המקומית אינה מחליפה מדיניות מערכתית, "אני מופתע שבכל ישראל  אין תוכנית איך למנוע את הרצח הבא. אבל ל-10-15 כנופיות יש תוכניות שלמות. הם ארגון שלם עם כסף, נשק. הם עושים את הרצח ולא נתפסים."

זאכור הצביע על שתי תופעות שמחזקות את ארגוני הפשע: האדישות הציבורית, והפנייה של אזרחים נורמטיביים לעבריינים כדי לפתור סכסוכים יומיומיים: "כשאנשים טובים פונים לאנשים הרעים לפתרון בעיות זה מחזק אותם. יותר קל לעשות סולחא בין אנשים טובים. העבריינים גובים כסף מכולם. הרבה אנשים פשוט לא יודעים לאן לפנות. לא חינכנו את הילדים, לא במסגד ולא בבית הספר, מה עושים כשיש בעיה ולאן הולכים."

"נשים אמיצות הובילו שינוי"

מול המבוי הסתום, חדיג'ה עדווי, מנהלת מרכז הגישור והדיאלוג בקהילה בטורעאן ועובדת סוציאלית, הציגה מודל של עבודה קהילתית מלמטה למעלה. המרכז בטורעאן הוקם בעקבות סכסוך חמולתי קשה בשנת 2018 סביב הבחירות המקומיות, שהותיר קרע חברתי עמוק ואי-אמון במוסדות.

כדי לעקוף את החרם על מוסדות המועצה, יזמה עדווי את ׳פרויקט שכונות׳ שהתבסס על נשים מהכפר. "לקחנו נשים אמיצות ששרצו להוביל שינוי, סיפרה. "חילקנו את הכפר לחמולות ולשכונות, כדי ליצור תחושת ביטחון ואווירה בטוחה יותר. בהדרגה עברנו למפגשים משותפים. זה לקח שלוש שנים. כל אישה שאירחה בביתה קבוצה של יותר מ-30 נשים הפכה מקום של כעס ותסכול  למקום נוח ובטוח יותר."

הנשים שהשתתפו בתהליך הפכו לשגרירות של פתרון קונפליקטים בבתי הספר ובגני הילדים. ההצלחה הזו סללה את הדרך גם לפתיחת קורס גישור לגברים מכלל החמולות. "כמו שהצלחנו עם הנשים, נצליח עם הגברים," אמרה עדווי.

הפאנל הבהיר כי גישור ודיאלוג בחברה הערבית אינם עוד כלי אקדמי מותרות חברתיות, אלא תשתית קריטית להצלת חיים במציאות של ואקום שלטוני. עם זאת, ללא שינוי מדיניות מבני, תקצוב מחקרים, הכשרת אנשי טיפול והשבת תחושת הביטחון הבסיסית לאזרחים, היוזמות המקומיות הללו יישארו מאבק של מעטים אמיצים מול מערכת רחבה שממשיכה לעצום עיניים.