כשהעובדת הסוציאלית ד״ר כאוכב ח׳ורי פגשה לראשונה ילדים מאומצים כהי עור, שהגיעו בבגרותם לפתוח את תיק האימוץ שלהם, היא נחשפה באחד מהמקרים ליחס מנמיך מצד הסביבה. "לא יכולתי לשאת את זה. ילדים ראויים סבלו מהדרה בגלל פיגמנט. לא יכולתי לשבת בשילוב ידיים". על פעולתה בקרב הציבור הערבי בנושא של אימוץ ילדים כהי עור, קיבלה ד״ר ח'ורי ציון לשבח מנשיא המדינה בטקס פרס אורה גילבר לעבודה סוציאלית פורצת דרך, לצד העובד הסוציאלי גיא ברקן מהמרכז הרפואי סורוקה.

ד״ר ח'ורי עובדת יותר מ- 30 שנה במשרד הרווחה. היא עבדה בשירות המבחן לנוער, שימשה כקצינת מבחן למבוגרים ונוער, ובשנתיים האחרונות משמשת כמפקחת משאבי קהילה במחוז צפון. את הציון לשבח קיבלה על התקופה שבה עבדה כעובדת סוציאלית לחוק אימוץ בשירות למען הילד, תקופה שהיא מתארת כמורכבת מאוד מבחינה מקצועית ורגשית.

"סביבת האימוץ היא שדה פגיע ושברירי, יש בה אובדן", אומרת ח'ורי. "ההורים הביולוגים מגיעים הרבה פעמים מקבוצות מוחלשות בחברה הישראלית, הקטינים חסרי ישע וההורים המאמצים לעיתים מתמודדים עם קשיי פוריות, מה שמעמיד אותם בקושי ואובדן מול החלום להביא ילד ביולוגי."

ההכרה של ד״ר ח'ורי בכוח שיש לה מתוקף תפקידה במשולש המורכב הזה, הביאה אותה להתבוננות אתית על עבודתה. "התפקיד שלי כעובדת סוציאלית בסיטואציה הזו מעלה שאלות הרות גורל. כשעוסקים באפשרות להוציא ילד מבית הוריו הביולוגיים, יש דילמות אינסופיות. אני תמיד מנסה לעמוד לצד ההורים הביולוגיים ולאפשר לילד להתפתח בביתו, אבל לפעמים קיימים חסמים שעלולים לפגוע בהתפתחות של הקטין."

ילדים כהי עור בחברה הערבית מתמודדים עם קושי כפול

בתוך המורכבות הזו זיהתה ד"ר ח'ורי את הקושי הכפול שאיתו מתמודדים ילדים כהי עור בחברה הערבית. "הרבה פעמים זוגות שפונים לשירות למען הילד מבקשים לאמץ ילד בלי קשיים בריאותיים ובלי קשיים משפטיים, ואני מבינה את זה, אני רוצה שההורים יהיו שלמים עם ההחלטות שלהם. אבל קטינים כהי עור מתמודדים עם הרבה חסמים לפני שיוכלו להיות מאומצים, בכל העולם יש התנהגויות גזעניות של דיכוי כלפי אנשים שחורים, וגם כאן. זה אות קלון על מצח האנושות".

לאחר שנים שבהן ילדים כהי עור נתקלו בקושי רב להימסר לאימוץ, הצליחה ד"ר חור׳י לרתום את הקולגות שלה בשירות למצוא בית חם ל-30 ילדים, לצד ילדים בהירי עור. היא לא עשתה זאת לבד: ח'ורי חברה לעמותה חברתית בנצרת ולפעילים חברתיים, ויחד הם כינסו משפחות שהתעניינו באימוץ במתנ"סים ובכנסיות, והתמודדו עם הקושי הסביבתי שבאימוץ ילד כהה עור.

"במטרה לעודד זוגות חזקים לאמץ, הופעתי גם בערוצים המקומיים, ודיברתי על אימוץ והתייחסתי לנושא של הפיגמנט. עשיתי הרבה כדי לגייס אותם כסוכני שינוי ולהיות מודל. שיוכלו להגיד על עצמם, 'אני מאמץ ילדים שננטשו בחברה שלי'".

ח׳ורי מדגישה כי מדובר במהלך מורכב. "מצד אחד", היא אומרת, "קטין לא אמור להיות שלט. אני לא יכולה לבנות את הגבורה שלי כהורה על כתפיים של הילד. מצד שני ילדים זקוקים למשפחה שאפשר להתנגד בה, שיוכל לבטא את מנעד הרגשות, וההורים צריכים להיות מספיק יציבים ולהיות עם מיומנות הורית שיש בה הרבה חמלה. זו הורות קשה יותר מהורות רגילה".

המסע לא מסתיים עם האימוץ

דר' ח״ורי הבינה שהמסע לא מסתיים עם האימוץ, אלא במקרים רבים רק מתחיל בו. לכן דאגה שהמשפחות שאימצו ילדים כהי עור בחברה הערבית ילוו, יעברו הכשרה ואף יפגשו זו עם זו לסדנא בתנאי נופש. "הייתי נחושה לשנות מציאות והיא השתנתה", אומרת ח'ורי. "המשפחות הפכו לסוכני שינוי, ממקום שהיה להן צורך הגיעו למקום של הענקה, גיבורים של החברה כולה. מודל למה זה להיות אנושי".

בטקס שבו קיבלה ח׳ורי את הציון לשבח, אמרה יו״ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים, עו״ס ענבל חרמוני: "העבודה הסוציאלית סובלת מדלות תקציבים ומשאבים וממחסור חמור בעובדים. במיוחד על רקע זה, בולטת בחזונה ובאיכותה עבודתם החלוצית של שני הזוכים, אשר ידעו לא רק להמשיג את הבעיות החברתיות שלנגד עיניהם, אלא גם השכילו לרתום גורמים שונים לייצר מענים המותאמים לבעיה".