בפרקי אבות במשנה נכתב: "כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ". הסוגיה משמשת מימי חז"ל עד תקופתנו כמה שניתן לקרוא לו במילים מודרניות מעין "ברומטר דמוקרטי", המורה על הצורך בוויכוח ער, לצד הגדרת גבולות השיח.

בטרם צלילה לשאלות "מה פירוש מחלוקת לשם שמים?", "מהי כזו שאינה לשם שמיים?" ו"מדוע סופה של האחת להתקיים ושל השנייה לא?", יש להסביר את הדוגמאות שחז"ל מציגים, ששופכות אור על הנושא.

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם"

מעניין להתחיל דווקא בדוגמה הניתנת למחלוקת שאינה לשם שמיים, המופיעה בפרשת השבוע ואף מעטרת את כותרתה: מחלוקת קֹרַח ועדתו. קורח בן יצהר בן קהתי בן לוי, קרוב משפחה של משה ואהרן, אוסף מאתיים וחמישים איש מהנהגת העם. הם מגיעים יחדיו למשה ואהרן ואומרים להם: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז ג).

רש"י מפרש את הפסוק ומסביר כי קורח ואנשיו מלינים על משה ואהרן כי לקחו לעצמם יותר מדי מהגדולה, שכן כל עם ישראל "שמעו דברים בסיני מפי הגבורה". רבי אברהם אבן עזרא מוסיף: "מיום מעמד הר סיני היו כל העדה קדושים".

משה בתגובה נופל על פניו. לאחר מכן הוא מנסה להסביר לקורח ועדתו כי האל יודע לבחור את מי לקרב אליו. הוא אף מדגיש שה' אכן קירב אליו את כל בני שבט לוי (שקורח נמנה עליו), אך עכשיו הם דורשים להתקרב אליו עוד ולקבל תפקידי כהונה.

לאחר מכן הוויכוח מסלים ואנשי העדה מאשימים את משה שלא הביאם לארץ המובטחת ושלחם למות במדבר. משה עוצר את חילופי הדברים ומזמין את קורח ואנשיו לעמוד יחד איתו ועם אהרן "לפני ה'". קורח ו-250 ה"מורדים" מתייצבים במועד הנקוב בפתח אוהל מועד. ה' מתגלה למשה ואהרן במעמד זה, ומורה להם להתרחק מקורח ועדתו. לאחר מכן בולעת האדמה את קורח ואת כל רכושו ואנשיו, ואש יוצאת ושורפת את מאתיים וחמישים הנשיאים: "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (במדבר ט"ז לג).

הוויכוח נגדע באיבו. האל אפילו לא מאפשר לדיון להמשיך. הוא פוסק ומוציא את קורח מהתמונה בצורה כל כך מוחלטת, שעד היום כשאדם נעלם בפתאומיות, אומרים ש"כאילו בלעה אותו האדמה". אין קורח, אין עדה, אין מחלוקת על ההנהגה בעם ישראל.

"שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן"

ומהי מחלוקת שדינה להתקיים? שמאי והלל היו מנהיגי הסנהדרין, בית הדין העליון והערכה הגבוהה ביותר בתקופת בית שני ובזמנם של האמוראים. הם כיהנו בתקופת הזוגות, שבה הנהיגו את הסנהדרין שתי דמויות מרכזיות: בתפקיד נשיא הסנהדרין כיהן הלל הזקן, ובתפקיד אב בית הדין כיהן שמאי הזקן.

לפי המסורת, השניים היו חלוקים בסוגיות רבות, כששמאי וחסידיו נטו בדרך כלל לפסיקות המחמירות עם הציבור, ואילו הלל ואנשיו היו נוטים להקל בפסיקתם. בתלמוד הבבלי, במסכת עירובין (י"ג עמוד ב'), נכתב: "אמר רבי אבא אמר שמואל שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי ה' חיים הן והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי ה' חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן".

רבי אבא מסביר שבמחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, שני הצדדים הביאו טענות המביאות את רוח התורה והאל, אך בת הקול, המזוהה כגילוי אלוהי או שליחת האל, פסקה לטובת בית הלל, משום שהיו דואגים להביא את הטענה הנגדית של בית שמאי לפני טענתם שלהם.

נראה שהחל מהרמז במשנה שבפרקי אבות לגבי אופי המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, ועד להדגמה והפסיקה במסכת עירובין, חז"ל משרטטים קווים לדמותה של מחלוקת בחיפוש אחר האמת. ראשית, שני הצדדים נדרשים להביא טענות המוכוונות כלפי טובת התורה והחברה, "דברי ה' חיים". שנית, האמת שוכנת אצל מי שעובר דרך כל החלופות, גם אלו שמנוגדות לדעתו, מציג אותן ברבים ומתמודד איתן.

בין ויכוח ל"ניצוח"

הרב משה סופר, הידוע בשם החתם סופר, כתב על האופן הנכון לנהל מחלוקות הלכתיות: "שלא יהיה כוונת המתווכחים בדין בין ריב לריב ובין דם לדם, לנטות דעת חברו לדעתו, כי מה לי ולו, אך יהיה הוויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי, באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי אם כנים דבריו אחזור בי, ואם לא נראים לי דבריו אני עומד על דעתי". בדבריו, ממשיך החתם סופר את המסורת המעודדת דיון ער ואף ויכוחים קשים, כל עוד אלו מתנהלים במסגרת החתירה לאמת. הוא אף מדגיש כי אם אדם מגיע למסקנה שדברי יריבו נכונים, עליו לחזור בו ולהודות בכך.

הוא ממשיך ומדגיש: "אותם הרוצים דווקא שחברו יודה לו וכוונתו להטות דעת חברו לדעתו, אותם שוגים מדרך האמת ונוטים אל הניצוח ויצא משפט מעוקל". לגישתו, מי שמתווכח מתוך רצון לנצח את יריבו בוויכוח, ואינו חותר לאמת, חוטא לתפקידה החשוב של המחלוקת בחברה ועלול אף לסלף את הדין.

דבריו של החתם סופר, שחי במאות ה-18 וה-19, מהדהדים את אותן עמדות עתיקות של המקרא, המשנה והתלמוד לגבי המחלוקת הרצויה בחברה. מקופלת בתוכם גם ביקורת על תרבות שונה של ויכוח, כזו שמקורותיה עוד בעת העתיקה, והתגלגלה משם אל העולם המוסלמי והנוצרי מימי הביניים ואילך.

אריסטו נגד הרלטיביזם

את הוויכוח ארוך השנים על תכליתו האמיתית של הוויכוח אנו מזהים עוד בכתביהם של אפלטון ואריסטו. בספרו 'טופיקה' מבנה אריסטו את הדיאלקטיקה כשיטה או מתודה מדעית-פילוסופית לחקר האמת, המבוססת על דיון וערעור. השיטה מורכבת מכדי לפרטה כאן, אך מן הראוי להדגיש כי מעבר לאמצעי המחקרי שאריסטו פיתח, בעצם ההבניה של הדיאלקטיקה הוא גם מותח ביקורת על גישה אחרת לוויכוח שהייתה נהוגה ופופולרית ביוון העתיקה: הסופיזם.

הסופיסטים היווניים דגלו ביחסיות (רלטיביזם) של אמת ושל מוסר, והשתמשו בוויכוח, תוך שימוש באמצעים רטוריים מתוחכמים ולעיתים מניפולטיביים, כדי לנצח בוויכוח. המנצח בוויכוח היה רשאי להכריז על עמדתו כנכונה, גם אם השתמש באמצעים של מרמה כדי לנצח.

המתח הזה, בין הניצוח הסופיסטי לבין המחלוקת והדיון כשיטה דיאלוגית המקרבת את החברה אל האמת, הראוי או הטוב, התגלגל גם אל החברות המוסלמיות של ימי הביניים. שם הוויכוח היה כלי פסיקה דתית חשוב כל כך, שאחד מהמוסדות החשובים שפסקו את ה"הלכה" המוסלמית נקרא ה'כלאם' שפירושו הוא דיבור, שיחה או מחלוקת. כבר בראשית ימי הביניים תורגמו רבים מכתבי היוונים בנושא לערבית במסגרת מפעל התרגום של 'בית אל ח'יכמה' (בית החכמה) בבגדד, והוגים מרכזיים כמו אבו נצר אל-פאראבי ואבן רושד פרסמו התייחסויות משלהם לתורות הוויכוח והניצוח.

אל האוניברסיטאות הנוצריות של אירופה הגיעו הרעיונות הללו גם כן משלהי ימי הביניים, ובהמשך ברנסנס והעת החדשה. הם התבססו באמצעות מוסד הדיספוטציו, שנחשבה כמתודולוגיית מחקר מרכזית, שיטת הוראה וטכניקת בחינה "כל-יכולה" שאיש לא יכול היה להתחמק ממנה בחיים האוניברסיטאיים. הדיספוטציו התקיים כוויכוח בעל פה מול קהל בו צד אחד מציג את התזה שלו ונדרש להגן עליה מפני שאלות וטיעונים נגדיים. שאריות של מנהג זה נשארו במערכת האקדמית עד היום, במנהג של הגנה על תזה בתארים מתקדמים במדעי הרוח והחברה.

להציל את המחלוקת מעצמה

לא ניתן להאשים את היהודים בכך שאינם מתווכחים. הבדיחה הידועה מספרת על יהודי שמגיע לבדו לאי בודד לאחר שספינתו עולה על שרטון. כאשר מגיעים להצילו כעבור זמן מה הוא מראה למושיעיו שני מבנים שבנה בתקופתו באי. "זה בית הכנסת שלי", הוא אומר ומצביע למבנה עץ אחד. "ומהו המבנה השני?", שואלים המצילים. "זה בית הכנסת שרגלי לא תדרוך בו", הוא משיב.

המחלוקת שזורה כל כך במסורת הדתית והתרבותית של העם היהודים, שכמעט כל המשנה והתלמוד כתובים כוויכוחים ודיונים. העמדות השונות מקבלות מקום על הדף גם עם אלו דעות שנפסלו, או הוגדרו כמוטעות ואפילו מסוכנות. הדף לא רק סובל את המחלוקת, אלא שהיא חלק מרכזי בפדגוגיה.

מתוך כך ניתן לראות את הדיון לגבי מחלוקת לשם שמיים כניסיון לשמר את המחלוקת, להציל אותה מעצמה. הוויכוח הוא תמיד גם כלי רב עוצמה בידי פוליטיקאים ואנשי שררה המנסים לנצח בוויכוח כדי לנכס לעצמם עוד כוח והשפעה. עם זאת, ללא שיח שבו ניתן גם להתנגש ולהתנגד, קשה לפתח דעות עצמאיות, לעמת תפיסות עולם עם גישות מנוגדות או ללמוד מהניסיון.