לכל תקופה מתלווה מושג שאמור לגלם את הסוגיה הכלכלית היסודית ביותר שלה. בישראל של 2026 זוהי 'הטרילמה של ישראל'. מושג זה אמנם לא הגיע לכל בית, אבל הוא מלווה כבר מעכשיו את הדיון הכלכלי לקראת תקציבי המדינה בשנים הבאות. הוא מופיע במצגות של נגיד בנק ישראל אמיר ירון, וגם באלו של ממלאת מקום ראש אגף התקציבים במשרד האוצר – תמר לוי בונה. אזוטרי ככל שזה אולי נשמע, זה דיון שקובע את עתידה של מדינת ישראל.

אז מהי הטרילמה?

ברמה הלשונית טרילמה היא בעיה עם שלוש חלופות, שביניהן צריך לבחור. במקרה הזה מדובר בשלושה מרכיבים:

• חוב ציבורי
• רמת החיים
• תקציב הביטחון

ההיגיון של הטרילמה פשוט: אי אפשר הכול. אם רוצים חוב נמוך ותקציב ביטחון גבוה – חייבים להטיל מיסים או לקצץ בשירותים. אם רוצים שרמת החיים ותקציב הביטחון יעלו – חובה להגדיל את הגירעון ואת החוב הלאומי. ואם רוצים לשמור על החוב הלאומי ולא לפגוע ברמת החיים – חייבים להרגיע עם הוצאות הביטחון.

זהו מצב חדש. אחת המגמות העקביות בעשורים האחרונים הייתה הירידה במשקל תקציב הביטחון, וכך גם הירידה בחוב הציבורי וההוצאה האזרחית של ישראל. מאז 7 באוקטובר, ואחריו המערכות בלבנון ובאיראן, צרכי הביטחון גדלו. אחרי עשורים של מדיניות תקציבית שמרנית, גם ההוצאה האזרחית נמצאת בתחתית מדינות המערב. וכך נולדה לה טרילמה. לכאורה.

הטרילמה היא בעצם מונולמה

לפני שנכנסים לעומק המסגור הבעייתי הזה, ניתוח פוליטי קצר: מטרת שיח הטרילמה היא אך ורק לתת משקל נגד לדרישות מערכת הביטחון. אפשר להגיע למסקנה הזאת באמצעות הקשבה לנאומים, או בלוגיקה פשוטה: ההוצאה הציבורית בישראל היא בתחתית ואין לה יותר באמת לאן לרדת, והאוצר ובנק ישראל לעולם לא יגידו שניתן להגדיל את החוב הציבורי. בפועל, בהיעדר אופוזיציה כלכלית של ממש, הקרב היחיד על תקציב 2027 יהיה על הוצאות הביטחון. כך שהטרילמה היא למעשה מונולמה – דילמה עם אפשרות אחת (מושג אמיתי גם אם לא נפוץ במיוחד).

ולמי שהלוגיקה לא מספיקה לו, מסבירה תמר לוי בונה בכנס שנערך בסוף מאי במכללה למנהל: "תקציב הביטחון יצא משליטה. נכנסנו לכלכלת טראומה. הממשלה הבאה צריכה להכריע אם היא הולכת על תקציב ביטחון בהיקפים כאלה שלא יודעים שובע וכמעט מתעלמים לחלוטין מחוק התקציב".

אז האם תקציב הביטחון גדול מדי? אולי. חלקו של תקציב הביטחון בתוצר אכן זינק פי 2. אבל הוא רחוק מאד מגודלו היחסי במשך רוב שנות קיומה של מדינת ישראל, עד שנות ה-90. צריך למצוא את הדרך לקבוע את תקציב הביטחון, אבל קשה להגיד על בסיס מה קובעת לוי בונה שהוא גדול מדי. האם זה ביחס לתרחיש הייחוס הביטחוני? מצב מלאי התחמושת? הצורך בהקטנת התלות ופיתוח הייצור הביטחוני? המערכה הבאה מול איראן? או שאולי, אך ורק דרך מספר אחד בלבד – משקל תקציב הביטחון בתוצר?

ישראל היא מדינה מאוימת. אפשר גם לטעון, מהצד השני, שבעשורים האחרונים תקציב הביטחון דווקא היה קטן מדי.

אז אכן צריך להתקיים שיח רציני ומקצועי על המשאבים (ולא הכסף) שישראל צריכה להקצות כדי להגן על עצמה. בשיח כזה, אגב, ימי מילואים, שפוגעים ישירות בפעילות הכלכלית ובשוק העבודה, הם בעיה גדולה יותר מכסף. גם שאר המשוואות הן מורכבות יותר. מיירטים טובים חוסכים בניינים הרוסים. צבא חזק יכול לחסוך מלחמות ארוכות. תעשייה ביטחונית גם מכניסה ולא רק מוציאה. אין משמעות הדבר שצריך לתת צ'ק פתוח, אלא לקיים שיח כלכלי רציונלי ורב ממדי.

הטרילמה היא בעצם אידאולוגיה

וזה מביא אותנו לבעיה העמוקה יותר של הטרילמה, והיא ההנחה האידיאולוגית הטבועה בה. הטרילמה היא משחק סכום אפס. על פניו, מדובר בהיגיון צרוף – שלושה מספרים שמושפעים אחד מהשני וביניהם צריך לאזן. זה אולי נכון חשבונאית, אבל כלכלת מדינה לא עובדת ככה.

מדינת ישראל היא לא משק בית שצריך לאזן הכנסות והוצאות, וגם לא עסק שצריך לאזן את הספרים. הכנסתה למסגרת הזאת נובעת מתפיסה ניאו ליברלית, שלא רואה במדינה גורם יוזם, שחותר להשגת יעדים ומעצב את כללי המשחק, אלא עוד שחקן שצריך להתאים את עצמו לתנאי השוק.

נטל החוב – היקף הוצאות על תשלום הריבית – הוא מרכיב שצריך לקחת בחשבון, אבל רק אחד מתוך רבים. ההצלחה של מדינה תלויה ביכולתה לתת שירותים טובים לאזרחים, להוביל משק שמסוגל להתחרות בעולם, להתפתח טכנולוגית ועוד. זו גם הערובה האמיתית – הכלכלית והמהותית – להמשך קיומה ושגשוגה.

ישראל יכולה, לדוגמה, להחליט שהיא הופכת את אצבע הגליל למרכז טכנולוגי. להעמיד תנאים שייצרו משרות איכותיות באזור, להגדיל את גביית המיסים באזור ולהקטין את תשלומי ההעברה. להוציא כסף, ולהכניס כסף. היא יכולה לבנות מערכת תחבורה איכותית. היא יכולה להשקיע בתשתיות בינה מלאכותית ולשפר את פריון העובדים במשק. היא יכולה להכשיר רופאים כדי לקצר תורים ובכך למנוע תמותה מיותרת.

המטרה של המדינה היא לא איפוס חשבון, אלא חיזוק כוחה הכלכלי, החברתי, התרבותי והביטחוני – שמבנה החוב הוא רק אחד המרכיבים בו. זוהי חשיבה גזברית, שמתאימה אולי לפקידי האוצר, אבל אי אפשר להתיימר להנהיג דרכה כלכלה של מדינה.

"הצמיחה היא מפלטו של הנבל", אמרה לוי בונה באותו כנס, "כי אנשים אומרים שהצמיחה תביא את הפתרון לבעיות של החוב והריבית. בלי צעדי עומק לא תראה צמיחה. הצמיחה נמוכה ומה שרואים בבורסה זה ציפיות ותקוות". אבל הצמיחה היא לא מפלטו של הנבל – היא אסטרטגיה להעלאת רמת החיים בישראל. היא החינוך, הבריאות והרווחה, היא היכולת של המדינה לצעוד קדימה. את השיח שאמור להנהיג את המשק הישראלי בימים מורכבים אלה אי אפשר לנהל דרך היגיון של עובר ושב.