בעיצומה של מלחמה אזורית ממושכת, כשהתפיסות הישנות על המזרח התיכון קורסות, יצאה בשבוע שעבר משלחת של יותר מ־30 אנשי חינוך וחברה אזרחית מישראל לאיחוד האמירויות. חברי המשלחת, המייצגים יותר מ־20 ארגונים בשדה הדיפלומטיה הבין-דתית בארץ, הגיעו לסדרת מפגשים בדרג בכיר ולהשתתפות בכנס הבינלאומי השלישי לדיאלוג בין ציוויליזציות וסובלנות, שערך הארגון Emirates Scholar Center באבו דאבי.

"המשלחת מעבירה מסר ברור ברגע קריטי: הסכמי אברהם כאן כדי להישאר, והם המפתח ליציבות ולשגשוג במזרח התיכון", אמר גלעד שדמון, מנכ"ל המשרד לשיתוף פעולה אזורי, שתמך ביציאת המשלחת. הרב ד"ר יעקב נגן, נשיא המרכז הבין דתי ירושלים שהוביל את המשלחת, הוסיף: "המשלחת הייחודית הזו היוותה הוכחה נוספת לכך שהדת יכולה – ואף חייבת להיות חלק מהפתרון. למדנו שמעבר לאינטרסים הביטחוניים המשותפים שלנו קיים חיבור עמוק יותר, המבוסס על זהות, מורשת והיסטוריה משותפות".

הדת היא לא הבעיה, אלא הפתרון

הרב ד"ר אהרן אריאל לביא, מנכ"ל המרכז הבין דתי ירושלים שהיה משותפי הובלת המשלחת, הגיע לאבו דאבי מיד לאחר כנס בנושא אנטישמיות בברלין, והופתע לגלות שהוא מרגיש בטוח יותר באיחוד האמירויות מאשר באירופה. "במובן הזה- הקו האמירותי הוא אמיתי. זה לא סתם להגיד מילים על סבלנות ורב דתיות. זה אמיתי. היציבות המדינית שלהם בנויה על זה", הוא מספר.

בראיון ל'דבר', מרחיב לביא על התובנה שהמפגש בין דתות הוא חלק מהפתרון, ולא הבעיה. לדבריו, הקיצוניות הדתית מבקשת לייצר סדר עולמי חדש: "המטרה של האיראנים היא להשליט את השיעה על העולם המודרני. ישראל היא כוח משמעותי באזור. לכן הם משתמשים בסיפור הפלסטיני לא מתוך עניין, אלא כדי לצבור תמיכה ולעורר כאוס בעולם. מלחמת דת עולמית עם חזית מקומית, שאותה הם מנהלים".

במצב כזה, לדבריו, האסטרטגיה חייבת להשתנות. "אם הם במלחמת דת, המטרה שלנו היא לפרק את המרכיב הדתי ולמתן אותו", אומר לביא, ומדגיש כי מלחמת דת כוללת בין 15 מיליון יהודים ל-1.8 מיליארד מוסלמים אינה ריאלית, ותסתיים בחורבן. פירוק ומיתון המרכיב הדתי, הוא אומר, נעשים באמצעות פירוק ובנייה מחדש של מיתוסים ורעיונות. "באזור שבו אנו חיים יש לרעיונות דתיים הרבה מאוד השלכות. הרבה אנשים לוקחים את הרעיונות, המיתוסים, הסיפורים, באופן עמוק שמניע אותם לפעולה. לכן צריך לגעת בתוך העולם של המיתוסים והדימויים".

שינוי הדימוי ההדדי של מוסלמים ויהודים הוא שיאפשר דיאלוג, והמודל האמירותי – של מדינה ערבית עשירה, מפותחת, פלורליסטית ויציבה – מהווה הוכחה מעשית לכך שהדבר אפשרי. לביא מבהיר שהצלחת האמירויות אינה נשענת רק על משאבים טבעיים: "העושר של האמירויות הוא לא רק נפט. יש עוד מדינות עם נפט ותראי איך הן נראות. מדינות מפורקות כמו עיראק, ניגריה. נפט הוא תנאי מאפשר. אבל צריך חינוך למבנה מודרני כדי לצמוח".

כדי שהמודל הזה ישנה את היחסים בין העמים, נדרשת עבודת שטח ובניית שדה רחב של ארגונים. "האמירויות רוצות את הקשר הביטחוני עם ישראל, אבל בשביל השפעה חברתית תרבותית, צריך לעבוד מול גורמים בשטח. זה הדבר שניסינו לייצר בתוך השדה של הדיפלומטיה הבין-דתית. להביא ארגונים עם אג׳נדה לשיתוף פעולה, זה ממש לא מובן מאליו. זה גם מסר לחברה הישראלית: אף ארגון לא ויתר על האג׳נדה שלו, אבל זה שהצלחנו להביא את כולם יחד, זה משמעותי". לצד ההצלחה הזו, לביא מצביע על כשל מובנה בחברה הישראלית – חוסר ידיעת השפה הערבית. "שפה היא גם תרבות ודת ולהבין את הצד השני", הוא מזכיר.

העובדה שהכנס התקיים כמתוכנן, חרף הטלטלה האזורית, הפתיעה אפילו אותו. "יש לי חברים בכל המזרח התיכון. אני חי בעולם הזה, אז זה שיש מוסלמים רודפי שלום זה לא מפתיע אותי. יש אסלאם מתון רודף שלום. אבל זה שהכנס נערך תוך כדי מלחמה, ולא ויתרו עליו, והגיעו בכירים אמירותים, היה את כל הסיבות לבטל. ביקרו אותנו רישמית שר הביטחון. על הבמה כיפה רב, בריש גלה ולא פרסמנו את המשלחת עד שבאנו לארץ" .

"הציבור הישראלי רגיל לשיח ישיר. בתרבות הערבית השקט דווקא מייצר את הקשר"

אם הניתוח של לביא מבהיר את הדחיפות האסטרטגית בכניסה אל שדה המיתוסים, יוסף מחפוד לוי מביא את ארגז הכלים המעשי. עבור מחפוד לוי, מומחה לאינטראקציה בין אישית ומשא ומתן בתרבות הערבית, מרצה באוניברסיטאות בר-אילן ורייכמן ומלווה דיפלומטים ואנשי עסקים, זהו הביקור ה-13 באמירויות, והוא מזהה פער עצום בין הדרך שבה הציבור הישראלי תופס את המפרץ לבין המציאות בשטח.

הישראלים, לטענתו, נוטים לקרוא את המציאות בצורה שטחית ומחמיצים את העומק האמיתי של המהלך האמירותי. "התרבות היא קרחון, מה שמעל פני השטח הוא רק הקצה. אבל כל מקבלי ההחלטות והערכים נמצאים מתחת למים, וכשמגיעים לשטח צריך להבין את העולם התרבותי השלם למטה: מסורת, דת, משפחה, התנהלות כללית".

החמצה זו בולטת במיוחד במפגש הבין-אישי והעסקי. המנטליות הישראלית, המקדשת תכליתיות, מהירות ופתרונות מיידיים, מתנגשת בקודים התרבותיים של המפרץ. "הציבור הישראלי מאוד רגיל לשיח ישיר. גם במשא ומתן, לשים את הדברים על השולחן. התרבות הערבית היא תרבות עקיפה", מחדד מחפוד לוי. בשונה מהצורך הישראלי בכותרות מרעישות ובצילומי לחיצות ידיים, באמירויות זה פועל אחרת: "בתרבות הערבית זה עובד שונה. לא כל קשר צריך להיות פומבי שיהיה משמעותי. תמונה, כותרת. השקט דווקא מייצר את הקשר".

כדי להסביר את הדינמיקה הזו, מחפוד לוי מציג את מודל "שלושת ה-R" (Rules, Risk, Relationships) ומראה כיצד הפיכת הסדר משנה את התמונה כולה. במערב ובסגנון הניהול הישראלי, הכללים והחוזים (Rules) קודמים לכל, לאחר מכן מנהלים את הסיכונים (Risk), ורק בסוף מתפנים לבנות מערכת יחסים (Relationships). במפרץ, הדינמיקה הפוכה לחלוטין: "קודם היחסים, זה בונה את ניהול הסיכונים, ואז את הכללים. ולכן בניית האמון מאוד חשובה בתרבות הערבית, יותר מאשר במערבית".

כאשר מערכת היחסים נבנית כהלכה, מתגלה עולם פנימי עשיר, הרחוק מהסטריאוטיפים הניזונים מתיווך תקשורתי דל. "בביקור האחרון אצל האנשים שאני עובד איתם, היה שיח עמוק על עתיד, דת, טכנולוגיה. ויש שיח יותר עמוק באמירויות על הדבר הזה".

"תסאמוח" מול סובלנות: דיאלוג ללא ויתור על זהות

לב המודל האמירותי, והשיעור החשוב ביותר עבור ישראל, טמון בפרשנות למושג הסובלנות. בעוד שבעברית ובמחשבה המערבית סובלנות נתפסת לעיתים קרובות כמושג פסיבי, הכרוך ב"סבל" ובוויתור על הגדרות עצמיות, באבו דאבי היא מנוסחת כערך אקטיבי, ממוסד ואסטרטגי.

מחפוד לוי מדגים זאת דרך הפער הלשוני: "המטען שעובר בכל שפה של המילה סובלנות נושא את המסר נכון. בעברית זה סבל. המילה תסאמוח בערבית באה מנדיבות, הקלה, רוחב לב, אי הקפדה על משהו. אפילו שהמילים מתורגמות דומה, זה אפילו לא מעביר את אותו המטען, וזה מה שמעניין בדיאלוג בין הציוויליזציות".

ה"תסאמוח" האמירותי אינו מנסה לטשטש הבדלים, או לייצר כור היתוך המוחק את ייחודיות הצדדים; להפך, הוא מעצים אותה. "אנחנו לא מחפשים בהכרח את המכנה המשותף, כי אנחנו מבינים שאנחנו שונים. כל צד מגיע עם המסורת שלו והדת שלו, ומתוך המכנה המשותף מנהלים את המפגש. דיאלוג אמיתי על פי המודל האמירותי לא דורש לוותר על הזהות, אלא להכיר שיש עוד מקום למישהו אחר. לא לפרק את המסורת אלה לעבוד מתוכה".

סוג כזה של סובלנות אינו נשאר בגדר סיסמה, אלא זוכה לגיבוי חוקי וחינוכי נוקשה מטעם השלטון. "בכנס הזה ראינו איך ההנהגה מציבים את הסובלנות הבין-דתית כערך לאומי ואסטרטגי. הכל מוסדר גם בחינוך ובחוקים. זה מהלך חכם".

לצד זאת, מחפוד לוי מדגיש שהמודל רחוק מנאיביות. יש לו גבולות ברורים, והוא מופעל אך ורק מול מי שמקבל את חוקי המשחק הבסיסיים ביותר – ההכרה בזכות הקיום של האחר. "דיאלוג לא אומר נאיביות. זה לקיים שיח עם מי שמוכן לקיים איתי שיח, מי שמכיר בי ואני מכיר בו" הוא קובע. "אם אדם שולל את עצם הקיום שלי אז אין דיאלוג".

בסופו של דבר, כוחו של המודל טמון ביכולת לבודד את הרעשים הפוליטיים ולייצר פלטפורמה קבועה שבה זהויות אינן מתנגשות אלא נפגשות. "ברגע שמכניסים פוליטיקה, איבדת את הפרקטיקה", אומר מחפוד לוי, "לא משנה לאיזה צד".

מעבר לפוליטיקה: "עניין אמיתי של אדם באדם"

כאשר עוברים מניתוח רחב אל השטח החינוכי והאנושי, המודל האמירותי מקבל פנים מוחשיות. סלווא אבי כאשף (35) מרהט, המרכזת יחד עם שאדי זועבי את הקנים הערביים בנוער העובד והלומד ומנהלת תוכנית מנהיגות לגילאי 18-24 בכפר כנא, הגיעה לאבו דאבי בפעם השנייה. עבורה, המפגש הזה הוא כלי עבודה חינוכי שיש לתרגם לחיי היומיום של הצעירים בישראל.

בעוד שבשנה שעברה הביקור היה בעיקר שלב של היכרות ראשונית, השנה הדינמיקה השתנתה. "בשנה שעברה דיברנו על מה זה תנועת נוער, כי אמירותים לא מכירים", היא מספרת, ומוסיפה כי החזרה למפרץ עם קבוצה מגוונת של ישראלים – יהודים וערבים, חרדים וחילונים – הולידה תהליך פנימי עמוק של גילוי מחדש, דווקא דרך העיסוק בשפה. "פעם חשבתי שאני ערבייה שמכירה הרבה בדת ובאסלאם ובתרבות שלה, ויצא שאני לא מכירה", היא מתארת בכנות. "יצאה קבוצה מדהימה, כולם בה מבינים ערבית. היו חרדים שמתרגמים את הקוראן לאנגלית".

בתוך המרחב הציבורי של אבו דאבי ודובאי, שבו האמירותים מהווים מיעוט קטן מהאוכלוסייה, אבי כאשף זיהתה צורת חשיבה שאינה מבוססת על המטענים הפוליטיים המוכרים מהארץ, אלא על ראיית האדם כאינדיבידואל האחראי לחברתו. "הייתה הרצאה מעניינת בכנס של ד"ר עלי, האחראי על מוזיאון השואה בדובאי. היה לי מעניין לראות ערבי שמדבר על השואה של היהודים".

התפיסה הזו יצרה אצלה חוויה מפתיעה ביחס לעניין האמיתי שהמארחים מגלים כלפי השותפים היהודים, ללא שיפוטיות או התחשבנות על אירועי העבר: "אף פעם לא חשבתי שיש בדובאי ואבו דאבי עניין ביהודים. זו הקבוצה היחידה שמתעניינת ביהודים באופן חיובי, עניין אמיתי של אדם באדם. לא מדברים על מה קרה ומה עשיתי, אלא מה אנחנו יכולים לתקן כדי לבנות עתיד משותף. אלה גם השאלות שלי".

מתוך המפגש הזה, היא מספרת, "הבנתי דבר אחד – האמירותים לא חושבים כמו שום בן אדם אחר, צורת החשיבה אחרת. הם חושבים על האישיות. לא משנה מה התרבות והחיים. אתה אדם ואני אדם ואפשר לבנות חיים משותפים. הם לוקחים את זה על עצמם כאחריות".

ההשפעה של המודל האמירותי הקרינה באופן ישיר גם על הדינמיקה הפנימית בתוך המשלחת הישראלית, ופירקה חומות של חשש מוקדם בין דתיים, חרדים וערבים. "דיברנו על הכל, על פוליטיקה ועל תרבות, על איך אפשר שנשנה ונבנה ביחד חיים הגיוניים. נפתח שיח מעניין. והייתה לי הפתעה מהדתיים. בזום המקדים ראיתי שהם חרדים ודתיים ופחדתי ממה שמחכה לי, ובסוף נהניתי מהקבוצה והיה לי מאוד מעניין. אני בן אדם לא פוליטי ואוהבת לשמוע את המחשבות של היהודים בפוליטיקה".

בסופו של דבר, השאלה הגדולה המלווה את המסע היא אם המודל הזה מסוגל לשנות את המציאות המדממת של הארץ. עבור אבי כאשף, התשובה טמונה באימוץ עקרון היסוד המבוסס על הקשבה ישירה ויצירת מרחבים לשיח פתוח בין המנהיגים והצוותים בשטח: "ד"ר עלי אמר שאם צריך לבנות חיים, צריך עין מול עין, לשמוע ולהקשיב. להאמין שהאדם שמולך לא בא להרוג אותך, ומשם אפשר להגיע לחיים משותפים. בארץ אחרי שחזרנו, לכל אחד יש קבוצה. תביא את הצוות שלנו ושלך ואפשר לדבר. אם המנהיגים יכלו לפתוח שיחה, אז גם הצוותים בשטח יכולים לפתוח שיחה".

"המפתח לשינוי המזרח התיכון הוא החינוך"

אחד המסרים המרכזיים שעלו במהלך הביקור היה קיומה של רשת הולכת ומתרחבת של ארגונים ישראליים המחויבים לקידום שיתוף פעולה אזורי. ארגונים אלה פועלים יחד עם שותפים ברחבי המזרח התיכון במטרה להעמיק ולהרחיב את מערכות היחסים שנוצרו במסגרת הסכמי אברהם ולקדם אותן לשלב הבא.

ד"ר עלי ראשיד אל־נועיימי, יו"ר ועדת הביטחון, הפנים והחוץ של המועצה הלאומית הפדרלית של איחוד האמירויות ויו"ר מרכז מנארה לדו־קיום ודיאלוג, מסכם את הראייה האסטרטגית הזו: "הסכמי אברהם אינם בראש ובראשונה הסכם ביטחוני או מדיני. מטרתם ליצור קשרים בין אנשים, קהילות ועמים. למרבה הצער, חלקים מהאזור שלנו נחטפו על ידי כוחות המקדמים נרטיבים של פילוג, שנאה וחוסר אמון. לכן אנו זקוקים למובילי שלום שיבנו גשרים וידברו באופן פומבי וברור על חשיבותם של קשרים אלו. הקשר בין איחוד האמירויות לישראל הוא קשר אסטרטגי, המבוסס לא רק על אינטרסים משותפים אלא גם על חזון משותף לעתיד טוב יותר עבור האזור. עלינו להמשיך ולחזק שותפות זו למען הדורות הבאים".

אל החזון הזה מצטרף ד"ר פיראס חבאל, נשיא ה-Emirates Scholar Center, שמדגיש את המרכיב היישומי: "אנו מבינים שהמפתח לשינוי המזרח התיכון הוא החינוך, ולכן החלטנו להתמקד בתחום זה באופן אסטרטגי ומדעי. אנו רואים בשותפות זו גשר משמעותי לפיוס ולהשפעה ארוכת טווח על האזור, ברוח של סובלנות והבנה הדדית".