לפני מספר ימים סיימתי לראות את 13 פרקי הסדרה החדשה והמדוברת '13 סיבות מדוע'. בהתחשב ב-delay התמידי שאני סוחב בכל הנוגע לתכניות וסרטים, אני מניח שחלק מכם כבר ראה את הסדרה או נחשף אליה לפחות. לטעמי, היא מציגה ומעלה שאלות ובעיות חינוכיות כבדות משקל, שצריך לתת להן את הבמה ולדון בהן. כשסיימתי לצפות בפרק האחרון, לפני כשבוע, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. ואז נזכרתי שיש לי בלוג שעוסק בנושאי חינוך. אז הנה תרומתי הצנועה:
הסדרה מתארת תיכון אמריקאי טיפוסי, עם כל הסטריאוטיפים המוכרים והתפאורה המקובלת: עיירת midlle class פרברית וקצת מנומנמת, תיכון שמחשיב את עצמו כנראה יותר ממה שהוא באמת, נבחרות ספורט שהתלמידים שהחברים בהן נחשבים לאליטה ולמופת של בית הספר, מורים קצת מנותקים ממה שבאמת קורה בחיי התלמידים, אלכוהול, סמים קלים ובעיקר- הורמונים. עד כאן אין שום דבר יוצא דופן במיוחד. רוב התיכונים בארה"ב באמת נראים ככה בצורה כזו או אחרת. אך לתוך התפאורה השגרתית שותלים יוצרי הסדרה סיפור יוצא דופן: בחורה בשם האנה בייקר, המחליטה יום אחד להתאבד ומשאירה אחריה 13 קלטות שהקליטה לפני מותה, אשר מספרות כל אחת מהן על אדם אחר שקשור באופן מסוים למותה. אלו הן '13 הסיבות' שהיא מפרטת להחלטתה, שהפתיעה גם את הקרובים אליה ביותר. הדבר המעניין במיוחד בסיפור הזה אינו עצם הקלטות שהקליטה, אלא הבקשה שלה להעבירם בין אותם 13 אנשים ש-'מופיעים' בקלטות ומהווים, כל אחד מהם בדרכו, את הסיבות למותה.
כך, נחשפת אט אט התמונה המלאה ככל שהפרקים מתקדמים וגיבור התכנית, תלמיד שנה ראשונה בשם קליי ג'נסן, מקבל לידיו את הקלטות ומקשיב להן (כולל הקלטת עליו עצמו): האנה הייתה קרבן של התעללות ומניפולציה חברתית מצד קבוצה מסוימת של תלמידים בבית הספר, ואף נאנסה ע"י אחד מהם, בחור מגודל (ובקרה גם כוכב נבחרת הפוטבול) בשם ברייס. התמונה המתקבלת תוך כדי 'האזנה' לקלטות של האנה, תוך כדי הניסיון להעלים ולטשטש את המקרה מצד אותה קבוצת תלמידים המוזכרים בקלטות, היא מטרידה: לא מדובר רק בבחורה אחת, אלא במערכת חברתית שלמה המבוססת על קודים של מניפולציה אנוכית, ניצול רגשי, בריונות וסקסיזם בוטה. כל אלו אינם נקלטים ב-'רדאר' של יועץ בית הספר והמנהל, וגם לא של ההורים. למעשה, ישנו קשר של שתיקה מאחורי האירועים הללו, כאשר אלו המעורבים בהם מהצד הפוגע רוצים כמובן להשתיק את הדברים, אך גם אלו מהצד הנפגע לא מעוניינים להיחשף (מהסיבות הברורות של הנזק החברתי החמור אף יותר שייגרם להם כתוצאה מכך). כך נוצר מלכוד שמאפשר להמשיך ולהתעלם מהבעיות המוסריות והחינוכיות החמורות שעומדות בבסיס ההתנהלות החברתית בבית הספר, שהוא כאמור רק מראה לחברה האמריקאית בכללה.
אחד הדברים הבולטים שמתרחשים בסדרה הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה משתמשים התלמידים אחד בשני כאמצעים להשגת מטרותיהן האנוכיות. העובדה שאנשים מנצלים אחד את השני למטרותיהם ולא מרגישים שמשהו פסול בכך אינה חדשה מרעישה במחוזותינו: דברים כאלה קורים כל יום, גם בישראל. העניין הוא התשתית הערכית החברתית והתרבותית שעליה התנהגות כזו נשענת. במקרה של החברה האמריקאית: שילוב של אגואיזם תחרותי, חומרנות מוגזמת ואינדיבידואליזם בוטה. הערכים האלה, שכבר הפכו ל-'מקודשים' בתרבות האמריקאית, מהווים מעין 'הצדקה' למעשים שכל תכליתם היא מקסום האינטרסים והתאוות האישיות שלך, תוך התעלמות מהסבל והנזק שנגרם לאחר. השאלה הנשאלת היא: כיצד הדברים הללו אמורים להעסיק אותנו כמחנכים (ואני כולל בהגדרה הזו את כל מי שעוסק בצורה מסוימת בחינוך, כולל הורים)?
השאלה הזו מתחברת לשאלה גדולה וכבדת משקל הרבה יותר לגבי מה שאנחנו מכנים 'חינוך מוסרי' או 'חינוך ערכי', שהעסיקה את הפילוסופיה עוד בימי אפלטון ואת היהדות עוד בימי התנ"ך. עבור מחנכים, ברור לנו למה צריך לחנך את הדור הצעיר ללכת בדרך מסוימת, בדרך כלל גם זו שאנחנו התחנכנו בה. לכך אנחנו נותנים נימוקים מסוגים שונים, החל מהנימוק התועלתני המבוסס על כדאיות ('כך יהיה יותר טוב לחברה') ועד לנימוק הפילוסופי המופשט ('זה הדבר הראוי לעשותו'). כאשר מדובר במסורות דתיות, הנימוק המוסרי מתקשר בד"כ עם תפישה של חובה כלפי האל להתנהג באופן התואם את רצונו ('הטוב והישר בעיני ה'). תפישות מסורתיות יותר מדגישות באופן כללי את המחויבות להתנהגות מוסרית מסוימת כחלק מהמחויבות והנאמנות לקהילה או תרבות מסוימת ('זה מה שמקובל אצלנו'). מה שמשותף לכלל התפישות הללו הוא ההנחה שהמוסר, או נורמות ההתנהגות, הוא משהו שהמחנכים המבוגרים 'יודעים' והצעירים המתחנכים 'אמורים לדעת'. כלומר, הידע והאמת המוסרית נמצאים 'בצד אחד' (של המבוגרים), אבל צריכים לעבור עכשיו 'לצד השני' (של הצעירים). האחריות של המבוגרים היא לחנך את הדור הצעיר, והאחריות של הצעירים היא ללכת בדרכם.
עד כאן הכל טוב ויפה. אבל יש בעיה קטנה: חינוך בכלל, וחינוך מוסרי בפרט, אינו מתרחש בחלל ריק. הוא תלוי בהקשר מסוים: היסטורי, תרבותי, דתי וכ'ו, שבתוכו התפישות המופשטות לגבי הדרך הנכונה לחיות מקבלות צורה ותוכן מסוימים שתואמים את החברה והתקופה בה האדם חי. זו בדיוק מהותו של הרלטיביזם המוסרי הרווח בתקופה הפוסט מודרנית בה אנו חיים, הטוען כי ממילא 'אין דבר כזה מוסר אובייקטיבי' ולכן ממילא כבר אי אפשר לדבר על מה ראוי ונכון. ואז ממילא הכל שאלה של אינטרסים אישיים ואין על מה לדבר.
אם ניקח את המשבר הפוסט מודרני והתפרקות הערכים שהוא מביא עמו, ונחבר אותו יחד עם חברה הסוגדת באופן קיצוני לאינדיבידואליזם, חומרנות והצלחה אישית, נקבל מצב בו אין שום גורם חברתי או תשתית תרבותית-ערכית שיכולה להוות גורם מעכב או מרסן להתעלמות מסבל או מצוקה חברתית של החלש בינינו. כמובן שאני מקצין את הדברים ומפריז בייצוג של המצב, וחשוב לציין שבארה"ב קיימת גם תשתית חזקה של ערבות הדדית בתוך קהילות דתיות (בעיקר בקרב מיעוטים, כולל יהודים). ארה"ב לא הוקמה על מזבח האגואיזם, החומרנות וההצלחה האישית, אך היא הפכה במידה רבה לכזו עקב הליכה לא מפוכחת אחרי חלום שיצא משליטה- 'החלום האמריקאי', שבמובנים רבים מבוסס על הנחות יסוד שהיו קיימות כבר בליברליזם של המאה ה-19 וקיבלו מפנה דורסני ובלתי מרוסן עם כניסתה של ארה"ב לעידן הקפיטליזם הגלובלי ותרבות הצריכה.
אחד הדברים החשובים שהסדרה מעלה היא חשיבותה של אמפתיה, או במלים אחרות: אכפתיות ורגישות לסבל של הזולת. הרי כולם סובלים בשלב כזה או אחר בחיים, במיוחד בגיל ההתבגרות ובסיטואציה האכזרית למדי של בתי הספר שם (וגם במקומות אחרים). השאלה היא רק האם אנחנו נותנים לסבל הזה לעבור לנו 'ליד האוזן' ולדמיין כאילו הוא זמזום חרישי של יתוש או זבוב מעצבן וחסר ערך, או שאנחנו רואים בסבל הזה קריאה לאחריות ואף הזמנה לפעולה של הושטת יד ואכפתיות כלפי הזולת. יתרה מכך, האם אנחנו מסוגלים 'לשים את עצמנו בנעליו של האחר', או לפחות 'להיכנס לשנייה לתוך ראשו' ולהבין ולחוש את הסבל שלו.
היכולת הזו שלא להיאטם בפני האב של הזולת הינה יכולת נרכשת, למרות שאני מאמין כי כולנו נולדים איתה ברמה כזו או אחרת. זה חלק בלתי נפרד מהיותנו יצורים חברתיים, הזקוקים למגע ולקשר חברתי על מנת לתפקד ולשרוד, במיוחד בעולם מנוכר, מבולבל וקרייריסטי כמו זה שאנו חיים בו. אפשר להסביר את זה גם באופן ביולוגי-אבולוציוני פשוט: היכולת לחוש אמפתיה עם הכאב של האחר מסייעת לנו לשמר קשרים של ערבות הדדית שיכולים לעמוד לצידנו בזמנים ותקופות בהם גם אנחנו נהיה זקוקים לאכפתיות של האחר כלפינו.
