בשבוע שעבר נפל דבר בעולם המוזיקה העולמית עת פורסם דבר מותו של הזמר, המשורר והמלחין כריס קורנל. קורנל, מהדמויות הבולטות בסצינת הגראנג' שכבשה את העולם בשנות ה-90 המוקדמות, נחשב לאחד מעמודי התווך האומנותיים שעיצבו ויצרו את הסגנון והסצינה המזוהה עם העיר סיאטל שבארה"ב, שהשפיעה על דור שלם של צעירים וצעירות מכל רחבי העולם.

"זה שוק מוחלט, זה פשוט הלם" אומר בן רד, שדר ב'כאן' 88, המגיש מזה שנים את התוכנית 'נותן ברוק'. "התוכנית שלי היא מאוד גראנג', כלומר, זה אחד הז'אנרים הכי מושמעים בתוכנית וכריס קורנל הוא מהאבות המייסדים. הרבה לפני 'נירוונה' ו'פרל ג'אם'. זה ממש ה-Deep Six של סיאטל, וסאונדגארדן היו שם הרבה לפני שמישהו בכלל ידע מה זה גראנג'". Deep Six – או 'ששת העמוקות' בעברית, הוא מושג שמתייחס לששת הלהקות המהוות את הבסיס לסצינת הגראנג' בסיאטל, וזהו גם שם האלבום שיצא בהוצאת C/Z Records ב-1986. באלבום ניגנו סאונדגארדן לצד להקות כמו 'סקין יארד' 'המאלווינס', 'גרין ריבר', 'מאלפקשין' ועוד.

שדר הרדיו בן רד (תמונה באדיבות המצולם)

קורנל נולד ב-1964 ואמור היה לציין ביולי הקרוב את יום הולדתו ה-53. הוא גדל בסיאטל וב-1984 הקים יחד עם שני חבריו, הגיטריסט קים טהיל, והבסיסט הירו יאמאמוטו את 'סאונדגארדן'. מאוחר יותר, ב-1986 הצטרף ללהקה מאט קאמרון, שנשאר להיות המתופף הקבוע שלה עד היום.

"בתוכנית שלי, שבה אני מקדיש הרבה יותר מקום לרוק האמריקאי מאשר לבריטי, אני תמיד טוען שלמקום יש השפעה, זה לא הליך הפוך. זה המקום שמשפיע על המוזיקה. זה כל כך יפה לשוטט בארה"ב ולראות את ההבדלים בין המערב התיכון למערב, למזרח, לדרום ואפילו ניו יורק. הסצינה של הגראנג' יכלה להתפתח רק במקום כמו סיאטל כי למקום יש הרבה מאוד השפעה. צריך להתחיל מזה שגם ג'ימי הנדריקס והסגנון של גאראג' רוק, שעיצב מאוד את הגראנג', התחיל בעיר הזו. זו הייתה עיר תעשייתית מערבית כזו, עכשיו היא עיר היי-טקיסטית, אבל פעם היא לא הייתה כזו, הם היו ילדי פועלים ולא מדובר בכרך הגדול, ניו יורק או לוס אנג'לס. זו עיר גדולה גדולה אמנם, אבל היא גם מאוד בשוליים, בצפון הרחוק."

בן רד: "היום זה מצחיק כי אנחנו זוכרים את נירוונה שפרצו עם הדבר הזה, אבל זה היה השוליים של השוליים של השוליים, זה לא רק שהם לא מכרו אלבומים, הם לא מכרו אפילו קלטות."

אחד מארבעת הגדולים

לדבריו של רד, הגראנג' החל כתופעה שולית שהתרכזה סביב מספר מסויים של אנשים ולהקות במדינת וושינגטון שהתרכזו סביב הסצינה בבירת המדינה, סיאטל. שם כולם הכירו אחד את השני, "כמו מספר תופעות מעניינות אחרות בארה"ב, הגראנג' לא התחיל במרכז. וזה מאוד מסתדר לי כי היא הייתה תופעה סופר שולית. היום זה מצחיק כי אנחנו זוכרים את נירוונה שפרצו עם הדבר הזה, אבל זה היה השוליים של השוליים של השוליים, זה לא רק שהם לא מכרו אלבומים, הם לא מכרו אפילו קלטות. מרביתם היו עוברים עם הקלטות שלהם, שגם היו בהקלטה ביתית הכי מצ'וקמקת, בין חברים. היו חבר'ה שהיו מנגנים באמצע הרחוב ומנסים למכור לאנשים קלטות, מנסים לנגן בכל חור אפשרי, רק שישמעו אותם. גם כשיצא האלבום הראשון, הדיפ סיקס, אף אחד לא חשב על להחתים להקה אחת, מחתימים שש להקות סופר מחתרתיות וגם האיכות שם לא בשמיים. וגם ה-C/Z records מי שמע עליהם בכלל? וזה מה שיפה בסצינה" הסביר רד, "החברה האלו היו עושים הכל, גם את הכתיבה, הנגינה היצירה, ההפקה וההקלטה וגם השיווק והכל"

"דניאל האוס, הבסיסט של של סקין יארד,  רכש את C/Z Records ונהיה מנהל השיווק שלה אחרי הכישלון של ה Deep Six, הוא עשה את זה בעיקר כדי לאפשר ללהקה שלו להקליט שם. במקביל ל C/Z Records , הגיטריסט של הסקין יארדס, ג'ק אנדינו, הקליט והפיק בלייבל Sub Pop , שהיה לו מקום מרכזי בהתפתחות הסצינה, את הEP הראשונים של גרין ריבר, סאונדגרדן וכמובן את הראשון של נירוונה. מאוחר יותר האוס הצטרף ל Sub Pop ונהיה מנהל המכירות שלה. הסאונד הייחודי  שכולם מדברים עליו בסוף ושכל כך מאפיין את הז'אנר הוא ההקלטה המהירה והזולה עם ציוד עלוב למדי, פשוט כי לא היה כסף. וצריך להבין, אף אחד ממי שעשה את המוזיקה הזו לא כיוון את עצמו ולא חלם שזה יהפוך למה שזה נהפך. ויידר עבד בתחנת דלק, קורנל שטף כלים במסעדות, כולם עבדו בעבודות צווארון כחול. אף אחד לא חשב שזה יהפוך להיות מה שזה נהיה, בטח שלא להצליח להתפרנס מזה."

בתחילת שנות ה-90 פרצו למרכז התודעה האמריקאית ארבע להקות שייצגו את סצינת הגראנג' וחוללו מהפכה בעולם המוזיקה. היו אלו נירוונה, בהובלת קורט קוביין. 'אליס אין צ'יינס' בהובלת הווקליסט ליין סטאלי והגיטריסט ג'ארי קאנטרל , פרל ג'אם בהובלת הוואקליסט אדי וויידר והגיטריסט סטון גוסארד וכמובן סאונדגארדן בהובלת קורנל. "להקת הגראנג' הראשונה שהקליטה אלבום מלא היו ה'סקרימינג טריז' של מארק לאנגן, זה היה עוד ב86, למרות שה EP של 'גרין ריבר' כבר יצא ב85 ונחשב לאלבום הגראנג' הראשון. אגב, גרין ריבר נחשבת בצדק ללהקת הגראנג' הראשונה, שממנה התפצלו הלהקות Mother Love Bone ו Mudhoney, שלימים חבריה הקימו את פארל ג'אם.  סאונגארדן הקליטו את האלבום השני שלהם, Louder Than Love , בשנת 89 אצל AM , שזו כבר חברת הקלטות רצינית וגדולה, ואפשר להגיד שהם הלהקה הראשונה שחברת הקלטות רצינית רצתה אותם. באותה שנה נירוונה, שהתחילו גם כהשוליים של השוליים, הקליטו את האלבום הראשון שלהם Bleach ב Sub Pop , אבל אז לוקח אותם דייויד גפן ואחרי שנתיים ויוצא האלבום שכולנו מכירים, Nevermind, ומגיע הפיצוץ. אני חושב שהפריצה קשורה מאוד חזק ב-MTV שהיה אז סופר חזק מוזיקלית. באותם הימים אין עוד ערוצי מוזיקה אחרים ויש ערוץ אחד בלבד שמשתף פעולה עם כל הקטע הגראנג'י הזה. ובעקבות נירוונה אז פורצים פארל ג'אם, שהאלבום שלהם יצא קצת לפני, וכמובן שהסרט 'סינגלס'."

סינגלס, שיצר הבמאי קאמרון קרואו, מתאר את חיי סצינת הגראנג' דרך צעירים החיים בסיאטל בתחילת שנות ה-90, הסרט שהפך לקאלט מורכב מפסקול שלקחו בו חלק כל הלהקות המשפיעות של סיאטל וחבריה אף משתתפות בו' "אני זוכר שאני פותח את הMTV ודוחפים את הגראנג' בכל הכוח ללא הפסקה", מספר בן.

"כל סצינת הגראנג' מורכבת מקשרים של הקשרים של אנשים, של להקות שקמות ומתפרקות ומתאחדות אחד עם השנייה כי מדובר באמת בסצינה מאוד קטנה וכולם עושים הכל". אחת הדוגמאות הבולטות לשילובים השונים של סיאטל, הוא הפרוייקט Temple of the Dog משנת 1991 אשר נכתב והולחן ברובו ע"י קורנל במחווה למותו של חברו הקרוב, אנדרו ווד, שנפטר בגיל 23 ממנת יתר. ווד היה סולנה וכותב שיריה של להקת Mother Love Bone, אשר לקחו חלק בפרוייקט ביחד עם קורנל והזמר הצעיר אדי וויידר, שמאוחר יותר יקים עם חברי הפרוייקט את 'פרל ג'אם'. "קורנל לקחת את החברה של מאדר לאב בואן, את ג'ף האמט, סטון גוסארד, מייק מקריידי וגם את המתופף שלו קאמרון, שהיה המתופף של סקין יארד וגם של פארל ג'אם מאוחר יותר, ומצרפים את אדי ויידר שישיר קולות רקע. וככה יוצאת יצירת המופת הזו, שאת רובה כתב והוביל קורנל".

"לגראנג' יש שתי השפעות עיקריות, מלבד הגראג' רוק, שמגיעות היישר משנות ה-80, מטאל ופאנק. סאונדגרדן מגיעים מהכיוון היותר מטאליסטי , וזאת אל מול נירוואנה שהגיעו יותר מהכיוון של הפאנק. סאונגרדן הושפעו עוד משלל סגנונות, צריך להבין שהייחודיות של סאונגארדן זה המקום הראשוני, שעוד אף אחד לא חושב במושגים של גראנג', זה הכל נסיונות של חיבורים של חיבורים של חיבורים.  ובאלבומם הרביעי, Superunknown, שאיתו הם עשו את הפריצה הגדולה זה נשמע במיוחד", מספר רד. "להקות הגראנג' הגדולות התאפיינו עם סולנים בעלי קולות מאוד ייחודים שלדעתי השאירו את חותמם דרך הקול. והקול הגבוה והחזק של קורנל, היא אחד מהגוונים שמאפיינים את היצירה שלו. אבל זה לא רק השירה, קורנל הוא הכותב הראשי של כל הלהקות והפרוייטקים שהוא הוביל. ובגלל שהוא היוצר והמוביל של הסצינה זה הופך אותו באופן בלתי מעורער לעמוד השדרה של הסצינה כולה" מספר רד.

סאונד גארדן התפרקו בהמשך שנות ה-90 אך חזרו להופיע בשנת 2010, יצרו אלבום חדש ואף תכננו להקליט אחד חדש הקיץ. ביום רביעי בערב, יום לפני מותו של קורנל, הלהקה הופיעה בעיר דטרויט, בירת הפרוטו פאנק שהוציאה מתוכה להקות כמו ה MC5 והסטוג'ז.  'חזרנו לעיר הרוק' צייץ קורנל בחשבון הטוויטר שלו.

בסוף שנות ה-90 הקים קורנל, ביחד עם הנגנים של להקת הרוק הפוליטית 'רייג' אגינסט דה מאשין', את להקת אאדיוסלייב ובמקביל יצר גם מספר אלבומי סולו בהם התנסה בסגנונות שונים  מקאברים אקוסטיים, דרך רוק קלאסי, אלקטרוני ועוד "כריס קורנל הוא כמו זיקית, כמו דייויד בואי כזה. הוא יודע להחליף צבעים, לשנות ולהשתנות. לפעמים לא אהבתי את זה, האלבום האלקטרוני Scream הוא נורא בעיניי, אבל זה מה שהוא. וגם להקים את אאדיוסלייב, ולעשות דברים שונים.בניגוד לאומנים שיושבים בסגנון אחד, קורנל שבר את האזור הנוח, והלך ליצור דברים שונים לחלוטין. כך לדוגמא את הקאבר לבילי ג'ין של מייקל ג'קסון, מדובר באחד משירי הפופ המפורסמים ביותר באלבום הנמכר ביותר בהיסטוריה האנושית, הוא הפך אותו למשהו אחר לחלוטין, ובעיניי, זה קאבר שמתעלה על המקור."

"קורנל ביקר בארץ מספר פעמים בהופעות סולו וב-2014 הופיע סאונדגרדן באצטדיון בלומפילד" מספר רד. "להבדיל מאמנים אחרים, קורנל לא התבטא באופן פוליטי, לפחות לא באופן מוצהר, ובניגוד לאמנים אחרים, אף פעם לא הייתה מאחריו עננה של רעש פוליטי 'כן יגיע .. לא יגיע..' וכו' הוא אהב להגיע לפה והוא פשוט היה בא ומנגן את המוזיקה שלו."

סיבת מותו של קורנל היא התאבדות, זו מכה נוספת למכה שכבר הכתה את מילוני המעריצים מסביב לעולם. קורנל הצטרף לחבריו מסיאטל, ווד (1990) , קוביין (1994) וסטאלי (2002), שמצאו את מותם בטרם עת.

#Detroit finally back to Rock City!!!! @soundgarden #nomorebullshit pic.twitter.com/BqXx9veFoD

— Chris Cornell (@chriscornell) May 18, 2017

"זו אבידה גדולה, חד משמעית. כשהודיעו לי על זה, סגרתי מהר את הטלפון והלכתי לבכות. זה מרגיש כמו עולם שהולך ונעלם. 2016 הייתה שנה נוראית, עקבתי אחרי זה וראיתי שסטטיסטית ב-2016 מתו הרבה יותר רוקרים. אני מבין לאט, לאט שזה עולם הולך ונעלם. הסתובבו בינינו אגדות רוק חיות שידברו עליהם גם עוד אלף שנים, להבדיל אלפיי הבדלות זה כמו מוצארט ובאך שלנו. יהיו דברים שיעלמו אבל קורנל הוא יהיה מאלו שיישארו – לחלוטין"