האומנית פאינה פייגין לנדאו עלתה עם משפחתה מבריה"מ לשעבר ב-1991, כשהייתה בת 3, והם שוכנו בשכונת הקרוואנים נווה כרמל בפאתיה הדרומיים של חיפה, במקום שבו שוכנת כיום שכונת נאות פרס.
אתרי הקרוואנים הוקמו אחרי פירוק ברית המועצות, כשמדינת ישראל זיהתה אפשרות להגדלת האוכלוסייה היהודית בהעלאת יהודים זכאי חוק השבות. כמיליון עולים הגיעו בטווח זמן קצר, ונדרש עבורם פתרון דיור מהיר, וכך הוקמו אתרי הקרוואנים, בין היתר בנחל בקע בבאר שבע, במערב חיפה ובשומרון. על פי הערכות בכל שכונות הקרוואנים בארץ היו כ-30 אלף קרוואנים. נווה כרמל אינה יוצאת דופן, רוב הציבור כיום אינו זוכר או מכיר את אתרי הקרוואנים. אין תיעוד רשמי של החיים בהם. נווה כרמל נמחתה כליל מפני האדמה, וגם בתודעה הציבורית לא נותר לה זכר.
![קרוואן בנווה ים מבפנים, 1992. "היו משפחות שקיבלו קרוואן שלם, והיו כאלה שקיבלו חצי קרוואן. אנחנו הצלחנו לקבל חצי לי ולאימא שלי, וחצי סבא וסבתא שלי" (צילום: בועז לניר, ארכיון היודאיקה – ספריית הקולג' של הרווארד)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2026/06/3497843298742379834297823148970-768x477.jpg "קרוואן בנווה ים מבפנים, 1992. "היו משפחות שקיבלו קרוואן שלם, והיו כאלה שקיבלו חצי קרוואן. אנחנו הצלחנו לקבל חצי לי ולאימא שלי, וחצי סבא וסבתא שלי" (צילום: בועז לניר, ארכיון היודאיקה – ספריית הקולג' של הרווארד)")
משם הגיע הרצון של פייגין ליצור תערוכה שתנכיח את החוויה הזו. לדבריה, העולים חיו בין ארבע לשש שנים בממוצע בקרוואן.
בתערוכה 'מבנה יביל' במוזיאון העיר חיפה יצרה פייגין שמיכות קווילט, ציורים, עבודת וידאו ואנימציה. "מה שעניין אותי זה להבין איך הפרקטיקה הזאת של משהו שאין לו זיכרון קולקטיבי, או שהוא במכוון או לא במכוון מוסתר או לא נראה בשטח. את לא לומדת על זה, אז מה הפעולה שאנחנו יכולות לייצר נגד הדבר הזה?"
היא יצרה גם ארכיון פתוח שניתן להעלות אליו תכנים ותמונות מאתרי הקרוואנים. "כשהתחלתי לאסוף תמונות מאנשים ראיתי שיש כל מיני סוגים של תמונות קבועות. יש תמונות על המדרגות הארעיות האלה, שנמצאות שם כי הקרוואן בגובה, ויש תמונות ליד המכוניות עם הילדים עומדים לידן. יש המון דאטה, המון תוכן בתמונות הכאילו-תמימות האלה. כי את מסתכלת על התמונות, ואת מבינה את הגודל של הקרוואן. היו משפחות שקיבלו קרוואן שלם, והיו כאלה שקיבלו חצי קרוואן. אנחנו הצלחנו לקבל חצי לי ולאימא שלי, וחצי סבא וסבתא שלי".
במהלך העבודה על התערוכה סבה של פייגין נפטר, והיא חזרה לאלבומים המשפחתיים, עם התמונות מהקרוואן. "זה תיעוד משפחתי, הכי רצון להראות מה שיש, אבל מה שתפס אותי היה האסתטיות, הוויזואליות. היה לי רגע של וואו, זה נראה כמו סט של סרט. ובתוך זה היה לי מעניין לראות מה אימא שלי בחרה לצלם, כמו שהיא בוחרת לצלם את המקלחת (תמונה שמוצגת בתערוכה), אף בן אדם לא מצלם את המקלחת שלו, נכון? זה מוזר להכניס את זה לאלבום המשפחתי. אני חושבת שהיה איזשהו ניסיון לתעד משהו שקורה בלי הבנה שזה מה שקורה.
"הארכיון הקהילתי היה הרצון להגיד שיש פה סיפור, שמי שאני רוצה שיספר אותו זה האנשים עצמם. ואז זה הופך לסיפור שמשתנה ומתהווה, כי כל סיפור של כל בן אדם או כל משפחה הוא קצת אחר, הוא נותן עוד פרספקטיבה ועוד מידע. אני חושבת שהפעולה של הארכיונים הקהילתיים קורית בשנים האחרונות בישראל בגלל הפרקטיקה הזאת, זאת אומרת, זו לא הפעם הראשונה שהדבר הזה קורה, כי יש איזה עניין להגיד שגם מי שמחזיק בידע הזה ומי שאמון ואחראי על הדבר הזה זה האנשים עצמם, כי אנחנו נדע לספר את הסיפור בצורה הטובה ביותר ולא מצונזרת".
לדבריה, יש הבדל בין הדרך שבה חוותה את זה כילדה לדרך שבה מבוגרים חוו את זה. "מבוגרים מכניסים לזה עוד הרבה עניינים שקשורים לעבודה וכמה זה קרוב או רחוק, ואתרי הקרוואנים היו בפאתי העיר, ואת צריכה ללכת לתחנת אוטובוס את כל המרחק, ואז את גם צריכה לקחת שלושה אוטובוסים, ואז גם הורים פחות נמצאים. מתווספים לזה כל האלמנטים שהם לא רק המבנה עצמו והאתר עצמו, אלא גם איפה הוא ממוקם וכמה זה מייצר לך תחושת שייכות".
אדריכלות וזיכרונות ילדות
אחת העבודות בתערוכה היא סרטון אנימציה שמתנגן בו שיר שיצרה מרגריטה גרין בשיתוף נאני ברוק. השיר הוא 'סבתא בישלה דייסה' בגרסה הרוסית. בתערוכה מוצגות גם שלוש שמיכות קווילט. פייגין מספרת שהרעיון לשמיכות הגיע מכך שסבא שלה עבד במפעל בדים והביא הביתה בדים בכל מיני צבעים, ואימא שלה הפכה אותם לשמיכות שקישטו את הקרוואן.
אחד הדברים שניכרים מהתערוכה הוא הערבוב בין זיכרונות ילדות ליצירה של אומנית שעובדת עם טכניקות שונות, ומתעניינת באדריכלות והמבנה של אתרי הקרוואנים. המפגש בין שני המרכיבים האלה מובילים לעבודה מרגשת שמעוררת שאלות על בית, זהות ושייכות. פייגין מספרת על הילדות באתר קרוואנים. "אני ממש זוכרת שהיו שבילים צרים במקום מדרכות, ואני זוכרת שהכול נראה אותו דבר. היינו נאבדים המון באתר בתור ילדים, כי זה נורא קשה להבין. או הבנייה הזאת, שכל אחד מוסיף קצת איזה חלק או איזה משהו, כדי להרגיש קצת יותר בית, קצת יותר אישי. חבל כביסה או מדף. אנחנו לדוגמה יצרנו סיטואציה שבחצי אחד של הקרוואן היה המטבח ובחצי השני הסלון, אז אני ממש זוכרת שכדי לעבור מהסלון למטבח היית צריכה לצאת מהקרוואן, וזה יצר מעין טשטוש בין הפנים לחוץ, כי אני עוברת מחלק אחד של הבית לחלק השני מבחוץ.
"גם הקירות עצמם טשטשו את הפער הזה, כי הקרוואן לא עשוי אפילו מגבס, הוא עשוי מחומר יותר דק. הכול קרוב אחד לשני, שומעים הכול, את השכנים, וזה עוד משהו שמייצר עוד כל מיני חוויות משונות של מה זה בית ומה זה המרחב הזה, וכמה הוא קשור לחוץ, כשגם החוץ הוא מעין פנים".
על רצפת המוזיאון יש שרטוט של קווי המתאר של קרוואן, להבנת הגודל של הבית הארעי של עשרות אלפי העולים שהגיעו לישראל. פייגין מסבירה שאדריכלות מעניינת אותה. "יש פה שני דברים, גם מה נמחק ומה רוצים להסיר מהמרחב, וגם מה כן מכניסים. אני זוכרת שאחרי שמשפחה עזבה את אתר הקרוואנים היה מגיע מנוף ומוציא את הקרוואן שלה, והיו קרחות כאלה של קרוואנים שהוציאו ברחבי השכונה. "האדריכלות של המבנים האלה מאוד עניינה אותי, וגם היחסים בין אתרי הקרוואנים לערים, היו שכונות שהיו ממש בתוך ערים והיו כאלה שהיו מחוץ לעיר. בכלל השאלה אם אפשר להתייחס לאתרי קרוואנים כאדריכלות. מישהי סיפרה לי שלפני שהיא עלתה לארץ, סבא שלה חזר מביקור בישראל ואמר 'אתם לא מבינים, יש פלא טכנולוגי מטורף, בית כל כך קטן, והוא מחובר לחשמל ומים', זה כל כך מעניין באיזה פרספקטיבה ומאיזו נקודה את מסתכלת על הדבר הזה.
מרחב של ריפוי
סוגיות של הגירה, פערים בין-דוריים וארעיות שעולות מהתערוכה מעלים את השאלה המתבקשת אם אתרי הקרוואנים היו הצלחה או כישלון. "אפשר להתווכח אם הפתרון הזמני שנתנו למספר העולים הגדול הוא טוב או לא, אבל העובדה שזה נהיה לא זמני באיזשהו שלב, וכאן עולה השאלה כמה אחריות את לוקחת בסוף על הפעולה שאת עושה. אם את מכוונת שזה יהיה משהו זמני, אבל זה נמשך, זה מייצר כל מיני תחושות וכל מיני מורכבויות נוספות".
פייגין עברה תהליך ביחס לשאלות האלה במהלך העבודה על התערוכה. "מטרת התערוכה היא לא להגיד שהייתה חוויה רעה ואיזה מסכנים אנחנו, ממש לא. בישראל, הרבה פעמים לא מנכיחים דברים ונותנים להם איזה מרחב של ריפוי. ויש מקום להנכיח, עצם זה שמכירים בדבר שנעשה זה איזושהי פעולת ריפוי, כי זה נותן מקום לדבר הזה להיות. אני חושבת שהייתה חוויה מורכבת. אני גיליתי המון חוויות טובות מאוד דווקא אצל ילדים שפתאום היה להם מרחב, היה חופש לרוץ ולהיות. אז אני חושבת שבהקשר הזה היו לזה כל מיני פנים. וגם שהיה הבדל בין דור המבוגרים, שהגיע לפה והיה צריך לספוג את משבר העבודה והשפה ולהבין איך להתמודד עם הדברים, לבין הילדים. בזיכרון שלי החוויה יותר קשה, לא בטוח שטראומטית, אבל הרגשתי המון חוסר ביטחון והרגשתי את הארעיות".
את התערוכה אצרה יפעת אשכנזי, אוצרת מוזיאון העיר חיפה, והיא תוצר של פרויקט קהילתי אומנותי שעשתה פייגין לנדאו כחלק ממיזם 'החממה לאומנות מקום' של מוזיאוני חיפה. התערוכה נוצרה בסיוע קרן אדמונד דה רוטשילד. החממה היא פרויקט הדגל של מוזיאוני חיפה, שמאפשר לנבחרת אומנים לפעול וליצור בתוך קהילה שהם בוחרים ובשיתוף אנשי הקהילה ביצירה האומנותית, וכוללת פעילות ניסיונית וחדשנית המתקיימת בה ומתוכה, באוצרותו של עוז זלוף.
"מוזיאון העיר חיפה שמח וגאה לתת מקום לסיפור חשוב בהיסטוריה של מדינת ישראל וחיפה בפרט – אתרי הקרוואנים לעולים החדשים, שהוקמו במהירות בתחילת שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, נעלמו כלא היו", אומרת אשכנזי. "האומנית פאינה פייגין לנדאו מבקשת בתערוכה הנוכחית להחזיר למודעות זיכרון ילדות שלה ושל עוד רבים שכמעט אין לו תיעוד בארכיונים המוסדיים של המדינה. ההחלטה להקים ארכיון קהילתי מגיע מהצורך להזכיר ולהיזכר ולתת מקום מחדש לעשור חשוב בחייה ולהחזיר אותו לנרטיב הישראלי".
