בעוד שרובם המוחלט של מהגרי העבודה בישראל (99.2%) ממהרים למרחבים המוגנים בעת אזעקה, מתברר כי עבור רבים מהם מדובר בפריבילגיה בלתי מושגת. תמונת מצב מטרידה במיוחד עולה בקרב עובדי החקלאות מתאילנד, שרק 32% מהם מדווחים על נגישות מלאה למקלט בעבודה ובמגורים. "בזמן הקרבות המעסיק המשיך להעסיק אותנו בשטח פתוח, גם כשנשמעו פיצוצים", שיתף אחד העובדים. עובד אחר סיפר כיצד המעסיק פטר את סכנת הטילים במילים "לא נורא", ושלישי סיכם את המצוקה בשטח: "ביישוב שלנו יש רק תעלה, אין מקלטים קרובים וצריך לבנות עוד".
העדויות הקשות הללו הן רק חלק מתמונה רחבה יותר של פערי מיגון משמעותיים, אשר נקבעים לא פעם לא רק על פי ענף התעסוקה – אלא לפי מדינת המוצא של העובד. כך למשל, בענף הבניין, נהנים עובדים ממולדובה משיעור נגישות של 84% למרחב מוגן. לעומתם, עמיתיהם לאותו ענף המגיעים מסרי לנקה, הודו וסין, זוכים לנגישות בשיעורים נמוכים בהרבה (68%, 62% ו-59% בהתאמה). פערים דומים נרשמו גם בענף המלונאות, שם 86% מהעובדים מסרי לנקה דיווחו על נגישות למיגון, לעומת 62% בלבד בקרב עובדים מהפיליפינים.
הנתונים נחשפים במסגרת מחקר חדש שערכה ד"ר אנדה ברק ביאנקו ביולי 2025, מיד עם תום ההסלמה הביטחונית של מבצע "שאגת הארי". המחקר מתבסס על סקר מקיף בקרב 1,502 מהגרי עבודה משבע מדינות: הודו, סרי לנקה, תאילנד, הפיליפינים, סין, מולדובה ונפאל. השאלונים, שתורגמו מקצועית לשפות האם של העובדים, הופצו בקבוצות הדיגיטליות המשמשות את רשות ההגירה. עם זאת, ד"ר ברק ביאנקו מציבה הסתייגות חשובה: מכיוון שהסקר נערך בתום ההסלמה, ייתכן שהוא אינו משקף את קולם של מי שחוו את תחושת הביטחון הנמוכה מכולם – אותם עובדים שבחרו לעזוב את ישראל בזמן המלחמה ואינם מיוצגים במדגם.
השיעור הגבוה ביותר של נגישות מלאה למרחב מוגן (91%) נרשם בקרב עובדי סיעוד ביתי מהפיליפינים, אשר מתגוררים הלכה למעשה במקום עבודתם. עם זאת, כ-9% מקבוצה זו ציינו שאין להם נגישות כלל. אחת העובדות אף ציינה כי אינה יכולה לעזוב בזמן אזעקות את המטופלת שלה, בת 94 הסובלת מדמנציה. בקרב עובדי הסיעוד המוסדי מנפאל עומד שיעור הנגישות המלאה על 69%.
מדינת המוצא התבררה גם כמשתנה המרכזי המשפיע על הסיכוי שהעובד יקבל מידע בשעת חירום, בעוד לענף התעסוקה ישנה תרומה שולית בלבד. כך, 22% מעובדי הבניין הסינים ו-19% מהסרי לנקים לא קיבלו מספיק מידע על התנהלות בטוחה, לעומת 9% מההודים ו-6% מהמולדובים. במלונאות, 36% מהעובדים מסרי לנקה לא קיבלו מידע מספק (ו-29% לא קיבלו מידע כלל), בהשוואה ל-5% בלבד בקרב עובדים מהפיליפינים. בסיעוד המוסדי, 31% מהנפאלים דיווחו שלא קיבלו מספיק מידע, בעוד בסיעוד הביתי – 100% מהעובדים הפיליפינים ציינו שקיבלו את כל המידע הנחוץ להם.
מבחינה תעסוקתית, רוב מוחלט (92%–97%) מהעובדים בענפי החקלאות, הסיעוד והתעשייה המשיכו לעבוד כרגיל בתקופת החירום. החוקרת מדגישה כי בחקלאות, הנתון אינו משקף בהכרח "ביטחון תעסוקתי", אלא עשוי להעיד דווקא על תלות גבוהה במעסיק וחוסר יכולת להפסיק לעבוד גם בתנאי סיכון ממשיים. בענף הבנייה, רק כשני שלישים מהעובדים הוסיפו לעבוד מדי יום, וכ-14% הפסיקו לעבוד לחלוטין. הפגיעה החמורה ביותר בביטחון התעסוקתי נרשמה בענף המלונאות – שם רק 27% מהעובדים עבדו מדי יום, 44% עבדו חלקית, ו-26% לא עבדו כלל.
למרות הקשיים, הממצאים מצביעים על תחושת ביטחון גבוהה יחסית בכלל הקבוצות, אך עם שונות משמעותית ביניהן. הרמה הגבוהה ביותר נרשמה בקרב עובדי הבנייה מהודו, שרבים מהם הביעו אמון רב במדינה. "אנחנו כאן מאוד בטוחים, ישראל חזקה והיא מבטיחה את הביטחון שלנו", כתב אחד מהם, ואחר הוסיף: "יש לי אמון מלא בישראל ומערכת ההגנה שלה חזקה, ולכן אני מרגיש בטוח". עובדי בניין מסין וממולדובה, לעומת זאת, הפגינו שיעורים גבוהים יותר של תחושת ביטחון נמוכה עד בינונית.
במלונאות, 20% מהעובדים הפיליפינים חשו ביטחון נמוך, לעומת 4% מהסרי לנקים. בסיעוד הביתי, 94% דיווחו על תחושת ביטחון גבוהה, בהשוואה ל-83% בסיעוד המוסדי. באופן מפתיע, למרות העדויות על עבודה תחת אש, 87% מעובדי החקלאות התאילנדים דיווחו על תחושת ביטחון גבוהה. המחקר גילה קשר ישיר בין תחושת הביטחון לרצון לעזוב את הארץ: בקרב בעלי תחושת ביטחון נמוכה, 28%–50% שוקלים לעזוב, בעוד בקרב אלו שחשים בטוחים – הרוב המוחלט (92%–97%) כלל אינם שוקלים זאת.
כאשר נשאלו לגבי רשתות תמיכה, 69% מהעובדים ציינו כי יש להם למי לפנות בשעת חירום – מעסיק, חברים לעבודה, קהילה או ארגוני סיוע. זמינות גבוהה נרשמה בקרב עובדים פיליפינים והודים, בעוד שרק 33% מעובדי הבניין הסינים העידו כי יש להם כתובת לפנות אליה. במקביל, המחקר בחן את רמת הדאגה בקרב משפחות העובדים: 76% מהמהגרות ו-30% מהמהגרים דיווחו שמשפחתם דואגת להם מאוד. רמות הדאגה הגבוהות ביותר נרשמו אצל משפחות בפיליפינים (87%) ובמולדובה (75%). עובדים שמשפחתם דאגה מאוד דיווחו במקביל על תחושת ביטחון עצמית נמוכה יותר.
"ממצאי המחקר מלמדים כי חיזוק תחושת הביטחון של מהגרי עבודה במצבי חירום מושפע לא רק מהיקף ההיערכות הפורמלית, אלא גם מן האופן שבו מנגנוני מיגון, מידע ותמיכה מתורגמים למציאות היומיומית של קבוצות עובדים שונות", מסכמת ד"ר ברק ביאנקו. היא ממליצה לחזק את התיווך בין מפיצי המידע לשטח, להמיר הנחיות כלליות להנחיות יישומיות, ולהתאים את מסרי החירום לא רק לשפת העובד אלא גם לענף שבו הוא מועסק. כמו כן, קראה החוקרת לייצר כלי תקשורת רשמיים ומונגשים מול משפחות העובדים במדינות המוצא, מתוך הבנה כי לדאגתן יש השפעה ישירה על תחושת הביטחון של יקיריהן בישראל.
