בג"ץ ידון לראשונה בעתירה בנוגע לזכות ההתאגדות לשוטרים. המשנה לנשיא נעם סולברג הורה למדינה ביום חמישי האחרון להשיב לעתירה בתוך 60 יום. עתירה קודמת שהוגשה מוקדם יותר השנה, נדחתה על הסף.

העותר הוא רס"ב יאיר וקנין שמשרת במשטרה מתחילת שנות ה-2000. בעתירה נטען כי סיפורו האישי משקף מציאות רחבה של שוטרים רבים – היעדר כתובת ארגונית או מנגנון ייצוג אפקטיבי מול המדינה כמעסיקה, לצד שחיקה מתמשכת בשכר ובתנאי ההעסקה. לפי העתירה, החלטות מהותיות בנוגע לשכר ולתנאי השירות מתקבלות ללא יכולת אמיתית של השוטרים להשפיע עליהן, מצב המוביל לשחיקה ולמחסור בכוח אדם.

וקנין עתר לראשונה לבג"ץ בפברואר השנה, באמצעות עורכי הדין שי תקן, עמית בכלר ונוי פלג ממשרד עורכי הדין פישר ושות', כשהוא נסמך על הפרשנות המשפטית לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שאמורה להגן גם על זכות ההתאגדות.

השופט חאלד כבוב, שדן בעתירה, הדגיש כי סעיף 10 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו כולל סעיף 'שמירת דינים', שקובע בפירוש כי "אין בחוק יסוד זה כדי לפגוע בתוקפו של דין שהיה קיים ערב תחילתו של חוק היסוד". השופט הצביע על כך שהסעיף בפקודת המשטרה שאוסר על התארגנות שוטרים נחקק לפני חקיקת חוק היסוד – ודחה את העתירה הראשונה על הסף.

לפני כשבועיים, הגיש וקנין עתירה מתוקנת לבג"ץ באותו עניין. הפעם הורה בג"ץ למדינה להשיב לה. וקנין מבקש מבג"ץ לבטל את הסעיף בפקודת המשטרה שאוסר על התארגנות שוטרים, או לחילופין לפרש אותו בצורה מצמצמת כך שלא תישלל מהשוטרים באופן מלא וגורף זכות ההתאגדות שלהם.

זכות ההתארגנות היא 'כלי בסיסי חיוני'

העתירה המתוקנת, מבקשת לטעון כי זכות ההתאגדות בישראל מבוססת על ארבעה עדנים, כשהראשון בהם הוא כאמור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עם זאת, העתירה גורסת כי זכות ההתאגדות בישראל היא גם זכות-בת של חוק יסוד חופש העיסוק – שבניגוד לחק יסוד כבוד האדם וחירותו, אינו כולל סעיף 'שמירת דינים' ושניתן לבחון באמצעותו את חוקיותם של חוקים שנחקקו לפניו.

לטענת וקנין, זכות ההתארגנות היא 'כלי בסיסי חיוני' שמאפשר לעובד להגן על עיסוקו, להתמיד בו ולממש את חירותו המקצועית. העתירה מדגישה כי עיגון של זכות ההתארגנות כנובעת גם מחוק יסוד חופש העיסוק, הוצע בעבר כבר על ידי בית המשפט העליון בפסקי דין.

לצד שני העדנים שבחוקי היסוד, מציין וקנין כי זכות ההתארגנות מעוגנת בישראל גם באמצעות שורה של אמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן ושאותן אישררה, בהן אמנות האו"ם: האמנה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם מ-1948, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות  משנת 1966; וכן אמנות ארגון העבודה הבינלואמי (ILO)  בדבר חופש ההתאגדות והגנת הזכות להתארגן משנת 1948 ובדבר הפעלת עקרונות הזכות להתארגנות ולמיקוח קולקטיבי משנת 1949.

לבסוף, מציין וקנין כי בג"ץ עצמו וכן בין הדין הארצי לעבודה הכירו לאורך השנים בהלכה המשפטית ובשורה ארוכה של פסקי דין לגבי זכות העובדים להתאגד כ'זכות יסוד על חוקתית בשיטתנו המשפטית' שמהווה מקור לחובות ולזכויות – אף שאינה מעוגנת במפורש בחקיקת יסוד.

האיסור על שוטרים להתאגד נחקק ב-1979

האיסור על שוטרים להתאגד בפקודת המשטרה נחקק ב-1979 לאחר ניסיון שצמח מהשטח של שוטרים להתאגד בהסתדרות הכללית, ולאחר שבג"ץ אף קבע כי באותה עת לא היה כל איסור בחוק על התארגנותם.

האיסור הגורף שנקבע בחוק קבע כי שוטר "לא יהיה חבר בארגון שוטרים ולא ייטול חלק בפעילות להקמתו, לקיומו או לניהולו של ארגון כזה", כשעבירה על סעיף זה הוגדרה "עבירה הפוגעת בסדר הטוב ובמשמעת". ארגון שוטרים, הובהר בחוק, הוא ארגון הפועל בין היתר לטיפול בתנאי השירות של השוטרים לרבות שכר, יחסי עבודה, תנאי עבודה ותנאי פרישה. בעקבות האיסור על השוטרים להתאגד הוקם ארגון נשות השוטרים והסוהרים, שבו פועלות בנות זוגן של השוטרים כלובי לשיפור ולהגנה על זכויותיהם.

לאורך השנים הפגינו גם גמלאי המשטרה במטרה לנסות לשפר את התנאים, אולם נכון להיום אין לשוטרים כל מנגנון שיאפשר להם להשמיע את קולם בעצמם בכל הנוגע לתנאי עבודתם. מצב זה הביא למשל לכך שבמשך יותר מעשור נאלצו נשות השוטרים וגמלאי המשטרה להיאבק משפטית וציבורית  על כך שישולמו גם לשוטרים תוספות שכר שונות שנקבעו לחיילי הקבע – עד לפסיקה של בית הדין לעבודה ב-2017.