המועצה לכפרים הלא מוכרים הציגה לאחרונה את "תוכנית המועצות האזוריות" – הצעה להסדרת עשרות כפרים בדואיים בנגב שאינם מוכרים כיום על ידי המדינה ואינם שייכים לאף רשות מוניציפלית. מדובר בפעם הראשונה שבה מוצגת תוכנית כוללת שגובשה מטעם תושבי הכפרים הלא מוכרים ונציגיהם.

התוכנית נועדה לתת מענה לכמאה אלף תושבים החיים ללא מעמד מוניציפלי מסודר, ללא תשתיות מלאות ותחת איום מתמשך של הריסות ותוכניות שמתקבלות ללא שיתופם. במפגש הוצגו עיקרי התוכנית על ידי נציגי המועצה, ובהם מנכ"ל המועצה סלימאן אל-הוואשלה ודובר המועצה נתי יפת. לצד הצגת ההצעה, השתתפו במפגש דוברים נוספים שהתייחסו למשמעויותיה החברתיות, החינוכיות והאזרחיות.

אל-הוואשלה, מנכ"ל המועצה לכפרים הלא מוכרים, אמר במפגש כי מדובר ב"סוגיה מאוד קשה", הנוגעת לדבריו לכמאה אלף תושבים שאין להם מעמד מוניציפלי. "הם פוגשים בבוקר ובערב רק דחפורים. משרדי ממשלה כל הזמן מתכננים מעל הראש שלהם. אנחנו צריכים לדבר גם על עקרונות של שוויון ודמוקרטיה", אמר.

יפת, דובר המועצה, אמר כי אנשי המועצה "התעייפו מלהתמודד עם תוכניות שמפילים לנו על הראש". לדבריו, "אנחנו כל הזמן בהתגוננות ובתגובה. הבנו שאנחנו חייבים גם לעלות למגרש. המצב הקיים פשוט לא בר קיימא, ואם הוא יימשך כך, אנחנו בדרך לאסון".

הקמה והרחבה של שלוש מועצות אזוריות בדואיות

התוכנית כוללת הקמה והרחבה של שלוש מועצות אזוריות בדואיות על פני 650 אלף דונם, הנחשבים כיום "שטח גלילי", כלומר שטח שאינו משויך לאף רשות מוניציפלית. השטח הזה כולל 40 מתוך 47 כפרים לא מוכרים. המתכננים מציעים לחלק 60 אלף דונם ל-30 אלף נחלות, כך שכל נחלה תכלול שני דונם למגורים ולמשק עזר. בשטח הנותר יוקמו צירי תנועה, אזורי תעשייה ומסחר, וכ-300 אלף דונם יוקדשו לחקלאות, ובחלקם יוקמו גם שדות סולאריים.

"זה תהליך של שנים רבות, ועלות ההשקעה בתשתיות היא 20-30 מיליארד שקל, אבל זה כמובן יחזיר את עצמו", העריך יפת.

"הכרה בלי התקדמות כלכלית, בלי לדאוג לכלכלה, פשוט לא עובדת", קבע יפת, והסביר כי מדיניות ההסדרה הקיימת אינה יעילה. לדבריו, כשמדיניות העיור החלה בשנות ה-70, חיו בכפרים כ-20 אלף תושבים, ואילו כיום מדובר בכ-150 אלף. הוא ציין כי המדינה מסדירה כ-40 משפחות בשנה בלבד, בזמן שבכפרים נולדים כ-4,000 תינוקות ומתחתנים כ-1,300 זוגות בכל שנה. "בקצב הזה ההסדרה תימשך 900 שנה. כל שיח ההסדרה של רשות הבדואים הוא אשליה", אמר.

לאחר הצגת עיקרי התוכנית, התייחסו אליה דוברים נוספים שהוזמנו למפגש, ובהם אבי דבוש, אנשי חינוך הפועלים בכפרים הלא מוכרים וד"ר סראב אבו רביעה, סוציולוגית בדואית החוקרת את החברה הבדואית ודמות מוכרת בציבוריות הבדואית. אבו רביעה התייחסה בדברי הסיום שלה למשמעות האזרחית של ההצעה, מעבר להיבטים התכנוניים והכלכליים שלה.

"השבר שהעמיק אחרי השבעה באוקטובר"

אבו רביעה אמרה כי "זו לא רק תוכנית תכנונית או כלכלית, אלא תוכנית אזרחית עמוקה", וכי "זה בעצם השבר הגדול שהעמיק אחרי השבעה באוקטובר". לדבריה, "מאחורי השאלות של כבישים, חשמל, מים, מוסדות חינוך, תחבורה ציבורית ואזורי תעסוקה, מסתתרת שאלה יסודית יותר: מה משמעותה של הכרה". היא הוסיפה כי "המדינה מכירה באזרחיה, אך לא מכירה במרחב שבו הם חיים".

אבו רביעה הסבירה כי "אי-הכרה היא לא רק סוגיה מוניציפלית; היא מנגנון פוליטי-חברתי שמייצר תחושת ארעיות, חוסר ביטחון וחוסר שייכות". לדבריה, אי-ההכרה משפיעה על "האופן שבו ילדים מבינים את מקומם במדינה", על "האופן שבו צעירים מדמיינים את עתידם", וגם על "האופן שבו משפחות תופסות את היחסים בינן לבין מוסדות המדינה". היא הוסיפה כי "אזרחות היא לא רק מעמד משפטי", אלא גם "גישה למשאבים, תחושת ביטחון, הכרה, כבוד, השתתפות ויכולת להשפיע".

לדבריה, "ההכרה בכפרים הלא מוכרים היא מסר אזרחי מהמעלה הראשונה", משום שהיא "מחליפה את שפת האכיפה בשפת השותפות". אבו רביעה הוסיפה כי "יש כאן הזדמנות להחליף את ההריסה בהשקעה, את ההדרה בהכרה ואת החשדנות באמון".