המשוררת והסופרת הפינית אווה קילפי הלכה לעולמה בגיל 98. נכדת אחותה של קילפי אמרה לאתר החדשות הפיני Ilta-Sanomat שהיא "נפטרה בשלווה" בלילה שבין שישי לשבת. שיריה תורגמו לעשרות שפות וזכו להכרה ברחבי העולם.
קילפי נולדה ב-1928 וגדלה בחבל קרליה, שהיה אז בשליטת פינלנד והיום הוא חלק מרוסיה. היא חוותה כילדה את 'מלחמת החורף' בין ברית המועצות לפינלנד, במהלך מלחמת העולם השנייה (1939-1940), ובעקבותיה היא ומשפחתה אולצו להתפנות מקרליה. הקשר שלה לאותו חבל ארץ היה לאחד הנושאים של יצירתה, והיא אף מחתה באחד משיריה על ה"ליקוק המבחיל הזה לרוסיה, שבצילה חיינו".
במהלך עשרות שנים של כתיבה ספרותית, כתבה רומנים, ספרי סיפורים קצרים ושירה. שירתה קובצה באסופה 'הפרפר חוצה את הכביש', שבעברית יצאה לאור ב-2006 בהוצאת כרמל, בתרגום רמי סערי. לרוב השירים שם לא נתנה שם. מלבד זיקתה לקרליה, שירתה עוסקת ביחסי אנוש, בזיקנה וכן ביחסי האדם עם הטבע ובעלי החיים, ומאופיינת בהומור דק.
אימת המלחמה הייתה נוכחת בשירתה, כהנגדה המושלמת לטבע ולחיים. "אחרי שפיתוח הנשק משיג את נקודתו המתה", כתבה, ושום דבר אינו יכול עוד להפוך לממית יותר, היופי קם כנגד ההרס חזק יותר מאי פעם". בשיר אחר כתבה: "המטוסים טסים, מיירטים אותם […] אבל הכלה עומדת בשלג בנעליים קטנות […] הכול אוהבים את הכלה. המתים נושאים אליה עיניים".
"מנקודת מבטו של היתוש אני רק אוכל רב,/ בשר גדול./ הוא אינו מעריך כהוא זה את כישורי הרוחניים,/ לא את שאיפתי להתאחד עם הטבע,/ לחיות באורח אלטרנטיבי", כתבה בשירה 'היתוש ובשר גדול'. בשיר אחר זעקה: "על מרקע הטלוויזיה עצים מזועזעים:/ בני האדם יורים אלה באלה./ הסולידריות מרטיטה אותם.
האשם ממלא אותם:/ מה כבר עשינו לדעתם/ שהם משתוללים בזעם כזה,/ מתנפלים איש על רעהו/ כאילו לא די להם בכך שהם כורתים אותנו?" בשיר נטול שם כתבה: "אבוי לך הרָעֵב, אבוי לי שנולדתי בצד השבעים."
היא מתחה בשירתה ביקורת ישירה על תעשיית המזון מהחי על יחסה לבעלי חיים, וכן על מאפיינים אחרים של הכלכלה המודרנית: "האלים חיברו אותנו אל הזוועה/ בתור שותפיהם לדבר עבירה/ הם שלהם אנחנו סוגדים:/ המסחר, התחרות, הצריכה, הנשק,/ הרפואה, הטכניקה, תעשיית החיות.
[…] תן לי היום את המוסר ואת האתיקה/ כדי שאוכל להסתכל לחיות בעיניים/ להביט באדם בלי בוז./ פתח את דלתות הכלובים, שבור את הסורגים./ האר פניך לחיות,/ ציית למשוררים".
בשיר פוליטי אחר התייחסה ל"ארנבים שעיניהם מוקרבות למען יפי האישה". ראייתה את האדם כיצור טבעי, גם אם הוא מעדיף להתכחש לכך, באה לידי ביטוי בשיר הקצר: "מהו הקול המעיר אותי בכל לילה?/ -זו הביולוגיה, תובעת את זכויותיה./ בלילה שומעים אותה ביתר שאת,/ כי הסוציולוגים ישנים".
חלק משיריה עסקו בזקנה או במוות, כמו השיר 'אל תחשבי שהחיים קצרים': "אל תחשבי שהחיים קצרים/ חשבי: איזה ניסיון מיוחד/ שהרי האורך אינו העניין כאן כלל ועיקר, אלא שהתאפשר בכלל לחוות את זה", או בשיר ללא שם שבו כתבה, "החיים, המכרים היחידים, הם כמו בן זוג זקן, שאינך רוצה לתת לו ללכת".
המתרגם רמי סערי כתב עליה בהקדמה לספר 'הפרפר חצה את הכביש': "באותה נדיבוּת, שקילפי חיה בה את חייה וכותבת בה את שירתה, המשוררת גם מנדבת לקוראיה מידע אמין ביחס לדרכי התמודדותה האמיצה עם הזִקנה. לא מדובר בשירה זו רק בזִקנתהּ של הכותבת עצמה, אלא גם בזִקנת בן-הזוג, שבשירים אחדים כבר מת, וכן בזִקנת האם. קילפי פוסקת ביושר גמור וללא התחכמויות כי זִקנת הזולת איננה בהכרח מקילה על האדם בבואו להתמודד עם זִקנתו שלו […] תפישת היחסיות והשמירה על מידת-מה של הומור מסייעים לאדם בכל זאת בהתמודדות קשה ומפוכחת זו.
"תובנה נוספת המסייעת ליוצרת להתמודד בכבוד עם חייה ועם קִצם הוא ההשלמה עם דרכו של העולם, בשום פנים ואופן לא עם עוולותיו שהבריות הן האחראיות להן – אדישות, רדיפת בצע, זילות חיי אדם, רעב, מלחמה והרס – אבל כן עם המוות שאין מנוס ממנו, ושאפשר לראות בו הזדמנות להתחברות מחודשת עם חברים יקרים שכבר הלכו לעולמם ועם הטבע האהוב".
כל קטעי השירה בכתבה לקוחים מ'הפרפר חצה את הכביש' בתרגום רמי סערי.
