האם בתי הספר בישראל בטוחים לנוער להט"ב? שיעור התלמידים שיצאו מהארון בפני הצוות החינוכי התרסק משיא של 33% ב-2012 לשפל של 11% בלבד ב-2024, לפי הסקר האחרון של מכון מגנוס הירשפלד של ארגון הנועה הגאה איגי. לפי הסקר, פחות תלמידים יוצאים כיום מהארון בפני הוריהם, ויותר תלמידים חשופים לאמירות להט"בופוביות מצד אנשי ונשות חינוך. עבור הקהילה הטרנסית המצב חמור במיוחד: סקרים ומחקרים מצאו ש-71% מהתלמידים הטרנסים סובלים מהערות ובריונות על רקע זהותם המגדרית, ו- 48% מהם נעדרים משיעורים בגלל תחושת חוסר ביטחון. כל זאת מתחולל בזמן שהקהילה הלהט"בית מואשמת בקידום אג'נדה פרוגרסיבית שאין לה מקום במערכת החינוך.
כשיצאתי מהארון לפני 25 שנה בתקופת התיכון, הזהות המינית והמגדרית שלי התקיימו בשולי החברה ולא העליתי על דעתי שבית הספר אמור לספק לי מקום מוגן ובטוח. אפילו בתיכון לאומנויות במרכז הארץ הרגשתי מסוכנות. בית הספר היה מקום שצריך לשרוד אותו, להתמודד עם הדעות הקדומות, ולהחליט אם יציאה מהארון שווה את המחיר. לקח יותר מ-20 שנה מאז ועד שמשרד החינוך אימץ ב-2022 מסמך קווים מנחים למתן תחושת מוגנות ומענה מיטיב לילדים ובני נוער להט"בים במערכת החינוך. את המסמך כתבו אנשי ונשות מקצוע בכירים בתחום, אולם חשוב לציין שמעולם לא אומץ כחוזר מנכ"ל ולא הוטמע במלואו במערכת החינוך.
שנת הלימודים מסתיימת היום, אבל אלפי ילדים ונוער להט"בים בישראל לא יודעים אם השנה הבאה תהיה בטוחה. תחקיר ערוץ 13 חשף שבלחצים של ארגונים אנטי-להט"בים, שר החינוך יואב קיש ומשרדו החליטו לבחון מחדש את אותם הקווים המנחים והקימו ועדה חשאית לנושא. ליועצת לתהליך מינו פסיכולוגית שבתחקיר הציגה עמדות השוללות זהות מגדרית מגוונת בגיל ההתבגרות, הנחתה הורים לא לשתף פעולה עם הזהות המגדרית של ילדתם, והפנתה אותם להתייעצויות עם דמויות ידועות בעמדותיהן נגד הקהילה הגאה ובעידוד "טיפולי" המרה.
לא מדובר בעמדה שנויה במחלוקת, אלא כזו שעומדת בניגוד מוחלט לעמדות המקצועיות של הגופים המקצועיים בארץ ובעולם, בהם האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה והסתדרות הפסיכולוגים בישראל. במשרד הבריאות אף קיים חוזר מנכ"ל שאוסר על ביצוע טיפולי המרה.
אבל ניכר שפסיכולוגית זו מונתה לתפקיד הרגיש לא למרות עמדותיה, אלא בגללן. המהלך אינו מתרחש בחלל ריק. בעשרות השנים שאני מחוץ לארון הטרנסי ופעיל למען הקהילה, מעולם לא חוויתי עוצמה כזו של קמפיין מאורגן וממומן לפגיעה בקהילה הטרנסית. בשנים האחרונות נרשמים בארה"ב, בבריטניה ובאוסטרליה גלים של חקיקה ומדיניות המצרות את צעדיה של הקהילה הטרנסית, ומתמקדות בעיקר בילדים ובנוער. הנרטיבים זהים בכל מקום: ציטוט מחקרים שהופרכו, שפה קלינית שנועדה לעטוף פגיעה בלגיטימיות, וקמפיינים ממומנים שמוצגים כדיון מקצועי. הקהילה הטרנסית, שחלקה באוכלוסייה עומד על כ-1% בלבד, כמעט ללא כוח פוליטי ועם תלות גוברת במוסדות, הפכה ליעד נוח. דונלד טראמפ ניצח את הבחירות בארה"ב עם מצע אנטי-טרנסי מובהק, וגם בישראל יש ניסיון עיקש ומאיים להתנגח בקהילה הטרנסית ולרסק עבודה של שנים ארוכות לקידום קבלה וסובלנות. כשצל הבחירות בישראל מתארך, חשוב לשים לב לדפוס המוכר הזה ולא לטעות לחשוב שמדובר בדיון חברתי או תרבותי תמים.
זכיתי ללוות מקרוב מאות נערים ונערות על הקשת הטרנסית. האימפקט של הקמפיין האנטי-טרנסי ניכר היטב: הנער שחדל לדבר עם המחנכת שלו, הנערה שמסרבת ללכת לבית הספר, ההורים שמחפשים תמיכה מקצועית ולא מוצאים. המרחב להיות ולחיות ברווחה הולך ומצטמצם. לא מדובר במשהו מופשט, מדובר בהבדל בין חיים טובים ומיטיבים לבין חיים תחת אימת הלהט"בופוביה, עם השלכותיה החמורות על הבריאות הנפשית והפיזית.
בעוד חודשיים שנת הלימודים הבאה תתחיל. ילדים ונוער יחזרו לכיתות. האם הם יידעו שזה מקום בטוח שמטרתו לטפח אותם ללמידה ולצמיחה? או שאולי, כמו בחוויה שלי לפני כמה עשורים, זה יחזור להיות מרחב שמעודד בושה, בריונות ואלימות כלפי מי ששונה בנטייתו המינית או בזהותו המגדרית? למערכת החינוך יש תפקיד ברור בחיים של הילדים שלנו. על שר החינוך לעשות את הבחירה הנכונה ולהכריז על מחויבות למוגנות של כלל הילדים והנוער. הדרך עוד ארוכה למערכת חינוך שבבסיסה שוויון, סובלנות והכלה, וזה לא הזמן להתקפל.
הכותב הוא מנכ"ל פרויקט גילה להעצמה טרנסית ועובד סוציאלי קליני
