בשבוע שעבר הלכה לעולמה אילנה כהן, מי שעמדה במשך יותר משלושה עשורים בראש הסתדרות האחיות. קשה למנות את הישגיה הרבים – מורשת מפוארת של מאבקים להכרה במעמד האחיות, להגדלת תקנים במערכת הבריאות והסכמי השכר פורצי הדרך שביססו את מעמד מקצוע האֲחָיוּת כמקצוע מכובד ומתגמל. לזכרה, אני מבקשת להוסיף מעט על האישה שמאחורי השם.

מהרגע הראשון שפגשתי את אילנה כהן היה ברור שעומדת מולי אישה מיוחדת במינה. כעורכת דין בתחום משפט העבודה הקיבוצי יצא לי לאורך השנים לפגוש שרים, ראשי הסתדרות, יושבי ראש ועדים ומנכ"לים, אך מהרגע שהכרנו הבנתי שעומדת בפני מנהיגה מזן אחר ששום קורות חיים לא יכולים לתמצת.

זעקת החולים בפגישה בארומה

נפגשנו לראשונה בקיץ 2019. המדינה ביקשה מבית הדין לעבודה להוציא צו מניעה נגד שביתת האחיות שעליה הכריזה הסתדרות האחיות, ואני התבקשתי להגן על השביתה ולהציג את טיעוני ההסתדרות בבית הדין לעבודה.

פגישת ההכנה נקבעה בארומה, מתחת לבית הדין לעבודה. היא הגיעה מטופחת להפליא. שיערה משוך בגלים לתסרוקת שלא הייתה מביישת את אליזבת מלכת אנגליה, בגרסה יותר משוחררת. ז'קט, צעיף צבעוני, תכשיטים ומשקפיים בעלי מסגרת צבעונית. היא התעקשה להזמין אותי לקפה, ואם אני רוצה גם סלט? סנדוויץ'? ותוך כדי בחנה אותי במבט חד. כזה שמודד אנשים בתוך שניות. הייתה בה אלגנטיות טבעית, אבל גם אנרגיה שלא ניתן היה להתעלם ממנה.

הגעתי מוכנה. התחלתי להסביר את הטיעונים המשפטיים של המדינה, כיצד אני מעריכה שבית הדין יראה את הדברים, וכמה חשוב שניישר קו במענה שלנו. עוד לפני שסיימתי את המשפט השני היא קטעה אותי. לרגע חשבתי שהיא נוזפת בי. לקח לי דקה להבין שהיא לא כועסת עליי, אלא על המערכת. מה זה כועסת? זועמת.

בשצף־קצף אילנה שטפה אותי במונולוג רהוט וסוחף על העוולות שהאחיות חשופות אליהן יום־יום. בזה אחר זה היא שלפה מהתיק מסמכים ותמונות והממה אותי במספרים על הצפיפות בבתי החולים ועל הרעות החולות של מערכת הבריאות שאין להשלים עמן. היא דיברה בחמלה על חולים שמאושפזים במסדרונות, אפילו בחדרי אוכל, על אינספור מטלות שמוטלות על האחיות ועל מנגנונים שמסיטים תקנים ותקציבים למקומות הלא נכונים. אלה לא היו סיסמאות. היא סיפרה על אנשים. הייתה לה חמלה עצומה לבני אנוש. באותה עת עוד לא התוודעתי עד כמה.

אנחנו ישבנו בארומה, והיא דיברה כאילו היא נואמת בבית הלורדים. בתוכחה, ברטוריקה, בלשון חדה וזיכרון של ארכיון. "מה הם חושבים? שבגלל שאנחנו נשים אנחנו נהיה בוב ספוג של המדינה? מה בכלל ביקשנו, כסף? לא! אנחנו זועקות את הזעקה של החולים!"

היא הפגיזה אותי במשפטים שמעולם לא שכחתי. "מישהו שמע שבמטוס אין מקום אז טסים בעמידה? רק אצלנו זה אורגיה."

דבר אחד היה ברור כבר באותה פגישה: עשרות שנות מאבק לא שחקו אותה. מאז ולאורך כל השנים שעבדתי לצידה הלהט לא שכך, אפילו לא לרגע.

תרצה או לא תרצה, השופטת תשמע את אילנה כהן

תהיה כאן בעיה, חלפה בראשי המחשבה. שביתה במערכת הבריאות היא דבר לא שגרתי והוטלה עלינו משימה מורכבת: לצלוח את הביקורת השיפוטית של בית הדין לעבודה. נדרשה הכנה יסודית והתייחסות לטיעונים המשפטיים. השופטים ירצו לקדם את הדיון. אילנה לא הייתה מחובבי הקיצור במילים כשיש אמת שצריך לומר.

נשענתי אחורה בכיסא והזזתי הצידה את התיק המשפטי שהכנתי.

היא הייתה כוח טבע שאי אפשר לעצור.

תרצה או לא תרצה, השופטת תשמע את אילנה כהן.

וכך היה.

בבית הדין לעבודה היא עמדה ומשך שעות, בלי להתעייף, דיברה בשם האחיות, בשם העובדות והעובדים שחיפו במסירות על מערכת ציבורית שנחנקה מעומסים והיעדר משאבים. ובעיקר – היא מחתה בשם החולים.

את ספסלי בית הדין לעבודה מילאו עד אפס מקום אחים ואחיות שעמדו מאחוריה והיא הייתה הפה שלהם. אבל היא לא הסתפקה בזה. היא רצתה שישמעו אותם. אחד אחרי השנייה ביקשה מהם לדבר, והם קמו מהספסלים וסיפרו על המתרחש בקופות החולים ובמחלקות בתי החולים. במהלך חודשי המאבק פסק בית הדין שוב ושוב לטובת האחיות. אילנה והאחיות הכניסו את מציאות החיים שכל אזרח במדינה הכיר אל אולם בית הדין, ופתאום נדחקו הצידה הוויכוחים על הפסיקה והחוק.

לוחמת במאבק על מערכת הבריאות

מבחינת אילנה, בית הדין לעבודה היה רק זירה אחת. כל דיון, כל ראיון וכל שביתה היו עוד אמצעי להסביר, לשכנע ולהמשיך את המאבק.

קשה לדמיין היכן הייתה מערכת הבריאות בלי העבודה המאורגנת, ובלי האחיות שבהנהגת אילנה כהן כפו עליה פעם אחר פעם לעצור, להקשיב ולתקן.

מערכת הבריאות בישראל חייבת הרבה לאישה אחת.

זו לא הייתה רק רטוריקה. אילנה היתה לוחמת והקדישה את כל כולה למאבק. בעבר אף פתחה בשביתת רעב, משום שבעיניה לא היה מדובר בעוד סכסוך עבודה אלא במאבק על פניה של מערכת הבריאות. ולא פחות חשוב מכך, מאבק על מעמד מקצוע האחיות.

רק מי שחרטה על ליבה מאבק צודק כמו זה של האחיות, רק מי שהרגישה שהמאבק הזה הוא גם המלחמה הפרטית שלה – שאם היא לא תילחם, דבר לא יזוז – יכולה להיות חדורת מטרה כמוה.

לא פעם אמרה לי שבגלל שרוב העוסקות באֲחָיוּת הן נשים, מצפים מהן להיות רחמניות, מסורות ואימהיות, אבל לא דואגים לתגמל אותן בהתאם. מבחינתה, המאבק על שכר האחיות היה גם מאבק על ערכה של עבודת נשים. היא נהגה לומר לי שנשים חייבות להיות חזקות, אחרת לא יעריכו אותן. ואכן, גברים ונשים כאחד הסכימו שאף אחד לא יכול עליה.

שיעור בהנהגה נשית

עבורה, אישה מנהיגה היתה גם לוחמת חסרת פשרות, וגם אלגנטית. לא היתה אצלה שום סתירה בין השניים. לפני כל פגישת וידיאו הייתה עוצרת, מסדרת את הצעיף, בודקת את השיער. בגיל 80 היא זו שלימדה אותי ללחוץ על לחצן בזום "touch up my appearance". היא נהגה לחזור שוב ושוב על משפט אחד: "נשים צריכות להיות טובות לנשים."

באחד הכנסים המקצועיים ליחסי עבודה, מול אולם מלא במאות משתתפים, היא קמה מהקהל וביקשה לפתע את המיקרופון. במקום לשאול את חברי הפאנל שאלה, עצרה את הדיון כדי להביע הערכה ולהודות בפומבי לאחת ממשתתפות הפאנל על עבודתה המאומצת "מאחורי הקלעים", לילות כימים. אחר כך התיישבה כאילו לא אירע דבר. מבחינתה, הכרה בעבודה של אישה אחרת לא הייתה מחווה יוצאת דופן. היא הייתה חלק ממנהיגות.

היא לא נחה לרגע. היא ידעה גם ביחסי אנוש ובבניית שותפויות להגיע לעוד הסכם ולעוד תקדים. היא רתמה לעניין כל מי שהיה מוכן להקשיב – מראשי מערכת הבריאות ועד פקידים, מכתבים ועד מקבלי החלטות.

"קיבלתי"

באחד הימים התקשרה אליי מהמסדרון מחוץ ללשכת שר האוצר.

"קיבלתי."

"מה קיבלת?"

"שני מיליארד."

לרגע לא הבנתי על מה היא מדברת. דווקא אז, שלא כהרגלה, חסכה במלים.

"לתקנים."

רק אז נפל האסימון.

הסכום נשמע כמעט דמיוני. גם מי שתמך במאבק התקשה להאמין שאפשר יהיה להשיגו. הכלכלנים הסבירו למה זה לא סביר, הפוליטיקאים הזכירו את המצב הפוליטי, ואילנה פשוט המשיכה להתעקש.

באותה עת לא התרגשתי ואמרתי לה בציניות: "אילנה, מה אכפת לשר האוצר להבטיח? מי ישלם לך אחרי הבחירות?"

והיא השיבה: "מאמושקה, מה צריך שיהיה כתוב?"

מלמלתי משהו, והיא, נאמנה לדבריה, נכנסה חזרה פנימה ויצאה כשבידה "צעטלך".

שנים אחר כך, בעת ביקור בביתה, זכיתי לראות חלק מארכיון ה"צעטלכים" שעליו שמרה בקפידה. היא הכירה היטב את המערכת ולא הסתפקה בהבטחות. היא יצאה מכל חדר עם משהו כתוב. גם כשזכתה להוקרה והערכה הייתה אומרת: "אוהבים אותך, היום", ולא אחת הייתה מוסיפה בחצי חיוך: "מאמושקה, אני ילדת מוסדות."

מנהיגה עם חמלה

לא הייתה שיחה שלא התחילה בשאלה אמיתית לשלומו של מי שישב מולה. והיא עצמה שיתפה לעיתים בכאביה, על אביה שנרצח בפרהוד זמן קצר אחרי שנולדה, ועל הדרך הארוכה שעשתה עד שבנתה עם יוסי את המשפחה שעליה דיברה תמיד בגאווה. זה לא שינה אם היה מדובר ביושב ראש הסתדרות, בעורך דין ממשרד האוצר או הקלדנית. השיחה היתה אנושית ואותנטית. היא התעניינה באמת.

יוסי היה השותף השקט שמאחוריה, שותף מלא במאבק. הוא היה בקיא במספרים ובכללי ההתמצאות ב"ארכיון". פעם ביקשה שאעדכן אותה מיד כשייסגר נוסח של הסכם. "בכל שעה", הדגישה. באותו ערב התקשרתי. היא ביקשה מיוסי שיחזיק עבורה את הטלפון, כי הידיים שלה היו נעוצות עמוק בשני קילו קציצות, "שהנכדים לא מוותרים עליהן", אמרה בגאווה.

מאז שנפרדנו ממנה רבים וטובים מזכירים את הישגיה כמנהיגת עובדים, ואת המורשת המפוארת של הסכמים פורצי הדרך שהיא הובילה, אשר עיצבו מחדש את מקצוע האחיות והשפיעו עמוקות על מערכת הבריאות.

אני אזכור גם את אילנה כהן, האישה שמאחורי השם. אנושית, חכמה, חזקה ולוחמת, אלגנטית, עקשנית, מצחיקה ובעיקר מלאת חמלה לבני אדם. אישה אחת, שבתוך מציאות שלא תמיד ידעה להקשיב לנשים, הצליחה להוביל ציבור שלם ולהפוך אותו לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

מנהיגה שלא הכרתי כמותה. מיוחדת בדורה.

***

עו"ד תהילה פ. בנישו היא סמנכ"ל האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות