במשך שנים פעלנו בשני שדות שונים ונפרדים של החברה האזרחית בישראל. אחד מאיתנו מגיע מעולם הכלכלה הפוליטית, שוק העבודה ומדינת הרווחה; השני מעולם הקיימות, הסביבה והחשיבה על גבולות הצמיחה.
גם הארגונים שאנו מובילים, פורום ארלוזורוב ומרכז השל לקיימות, עסקו בדרך כלל בשאלות שונות ולעיתים אף דיברו בשפות מקצועיות שונות. אלא שככל שהעמקנו בעבודתנו, התברר לנו שהבעיות המרכזיות של ישראל אינן מכירות בחלוקה הזאת. יוקר המחיה, משבר הדיור, התחבורה הציבורית, ביטחון המזון, משבר האקלים והעומס על השירותים הציבוריים אינם אתגרים נפרדים, אלא ביטויים שונים של אותה שאלה יסודית: כיצד בונים חברה משגשגת, שוויונית ובת-קיימא מתוך הכרה במגבלות של משאבי הטבע.
לכן מצאנו עניין מיוחד ומשותף בדו"ח הצדק הגלובלי (Global Justice Report) שפורסם באחרונה על ידי קבוצת חוקרים בינלאומית בהובלת הכלכלן תומא פיקטי. הדו"ח מציע מסגרת אחת שמחברת בין כלכלה, חברה לסביבה, ומזמין גם אותנו לחשוב מחדש על גבולות החלוקה הישנה בין התחומים.
החידוש המרכזי בדו"ח הוא ניסיון פורץ דרך לבנות מסגרת שמחברת בין שלושה יעדים שבדרך כלל נתפסים כמתחרים זה בזה: שגשוג כלכלי, צדק חברתי וקיימות סביבתית. בעוד שחלק גדול מהדיון על משבר האקלים מתמקד בטכנולוגיה, אנרגיה מתחדשת ומנגנוני תמחור פחמן, מחברי הדו"ח טוענים כי אלה תנאים הכרחיים אך אינם מספיקים. לדבריהם, לא ניתן יהיה לייצר מעבר מוצלח לכלכלה דלת פחמן בלי לצמצם פערים כלכליים, לחזק שירותים ציבוריים ולהבטיח שרוב הציבור ייהנה מפירות המעבר.
הדו"ח מציע לחשוב מחדש על מושג השגשוג עצמו. במקום כלכלה שמודדת הצלחה בעיקר דרך גידול בתוצר ובצריכה, הוא מציע כלכלה שבה חלק גדל מהמשאבים מופנה לחינוך, לבריאות, לטיפול, לתרבות ולזמן פנוי. לא במקרה הוא מקדיש תשומת לב רבה לקיצור שעות העבודה. השאלה מבחינתו מתמקדת בבחינת היעדים האמיתיים של הייצור, משך זמן העבודה הנדרש, והתרומה הממשית של אלו לאיכות החיים ולשגשוג ארוך טווח בתוך הגבולות הפלנטריים.
גם אם אפשר לחלוק על חלק מהתחזיות והפתרונות המוצעים, קשה להתעלם מהרלוונטיות של הדיון לישראל. ישראל היא אחת המדינות שבהן שעות העבודה הן מהארוכות בעולם המפותח. היא מתמודדת עם אי-שוויון משמעותי, עם שירותים ציבוריים שנתונים תחת עומס גובר, עם גידול אוכלוסייה מהיר שמחריף את הלחץ על הקרקע, התחבורה, האנרגיה ומשאבי הטבע – וכל זאת כשהיא נמצאת במיקום גאוגרפי חשוף במיוחד להשפעות משבר האקלים.
תפישת עולם שמחברת בין כלכלה, חברה לסביבה
דווקא בתקופה שבה הדיון הציבורי בישראל מתמקד שוב בתקציב, ביוקר המחיה, בדיור, בביטחון ולעיתים אפילו במשבר האקלים, בולט עד כמה כל אחד מהנושאים הללו נדון בנפרד. הממשלה מקבלת החלטות בכל אחד מהתחומים, האופוזיציה מבקרת כל אחת מהן בנפרד, וגם המפלגות מתקשות להציג תפישת עולם שמחברת בין כלכלה, חברה לסביבה. מקבלי ההחלטות בישראל חייבים להגדיר מחדש מהו מודל הפיתוח שאליו ישראל שואפת בעשורים הקרובים.
זו גם הסיבה שנדרש כיום שיתוף פעולה עמוק יותר בין מכוני המחקר והמדיניות העוסקים בשאלות כלכליות-חברתיות לבין אלה הפועלים בתחום האקלים ומשברים נוספים של המערכת האקולוגית. השאלות הגדולות של העתיד נמצאות בדיוק בנקודת המפגש בין שני תחומים אלה. הם כולם חלק ממסגרת שמגדירה את תפקיד הכלכלה באופן רחב יותר מצמיחה והגדלת צריכה. כלכלה טובה צריכה לקדם שוויון והוגנות, לחזק חוסן חברתי וסביבתי, ולהבטיח לדורות שאחרינו תנאי חיים טובים לפחות כמו שלנו.
דו"ח הצדק הגלובלי מזכיר לנו שייתכן שאנחנו שואלים כבר שנים את השאלות הלא נכונות. במקום לשאול רק כיצד להגדיל את הכלכלה, הגיע הזמן לשאול איזו כלכלה דרושה. זו שאלה שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לדחות.
עמית בן-צור הוא מנכ"ל פורום ארלוזורוב; ד"ר עודד קינן הוא מנכ"ל משותף של מרכז השל לקיימות.
