עומר בראל היה בדרך לאזרחות באוקטובר 2023, לאחר שירות בשריון, אך ב-7 באוקטובר כמו רבים אחרים, עלה מיד על מדים והצטרף לחבריו בפלוגה. אחרי פציעה קשה בעזה, קטיעת יד ושיקום ממושך, הלוחם מצא את עצמו מחדש בזירה, הפעם בענף טאקוונדו הפראלימפי. לפני שבועיים בראל עשה צעד נוסף בקריירה החדשה שלו, כאשר התחרה לראשונה בתחרות בינלאומית בגרמניה.

עבור בראל, 24, זירת הקרב מעולם לא הייתה מקום זר. האהבה לספורט הלחימה החלה כבר בגיל שש, כשהצטרף למועדון הג'ודו המקומי ביישוב כוכב יאיר בו גדל. "התאהבתי ישר", בראל מספר בראיון ל'דבר'. עד מהרה הפך התחביב לקריירה תחרותית, ובסביבות כיתה ח' כבר הפך להיות חלק מנבחרת ישראל. "הייתה לי שגרה של ספורטאי. הייתי טס לתחרויות בחו"ל, מחנות אימונים. אליפויות ישראל".

הוא התחרה במשקל עד 81 ק"ג וזכה באליפויות ישראל לנוער. "אהבתי את התחושה שאני עולה לזירה במטרה לנצח. אם אני לא מנצח, זה רק באשמתי, כי זה ספורט יחידני. ואם אני מנצח, זה רק בזכותי. בניגוד למשחק קבוצתי כמו כדורגל, פה זה רק אני עולה למזרן לבד, והכל תלוי בי".

למרות ההצלחה, עם ההגעה לגיל הגיוס, הוא קיבל החלטה לשים את הג'ודו בצד לטובת שירות משמעותי. למרות ששובץ תחילה לטירונות 02, הוא התעקש על שירות קרבי. "אמרתי, תנו לי את הדבר הכי קרבי שיש לכם לתת לי. הייתי פרופיל 72, אז שלחו אותי לשריון".

גזר את החוגר – ושב להילחם בזירת הטבח

תאריך השחרור הרשמי שלו נקבע ל-8 באוקטובר 2023. שלושה ימים קודם לכן, ביום חמישי, עוד הספיק לגזור את החוגר עם חבר בבקו"ם. בסוף השבוע בראל עבד בבר והגיע בשש בבוקר הביתה אחרי יום העבודה. הוא נזכר בבוקר הקשה של 7 באוקטובר. "בשמונה ההורים שלי העירו אותי, בוא תראה מה קרה. ישר שלחתי הודעה למ"פ שלי. אמרתי לו שלא מעניין אותי כלום, עוד לא השתחררתי ואני מגיע".

בראל חבר לפלוגה, שעשתה את דרכה לרמת הגולן כדי לחתום על ציוד, וב-8 באוקטובר הם ירדו לעוטף עזה והשתתפו בלחימה בניר עם. לאחר כשלושה שבועות בשטחי הכינוס, היו לכוח הראשון שנכנס לצפון רצועת עזה ב-27 באוקטובר. "אני הייתי מפקד טנק בעצם, אז ידעתי לעשות כל תפקיד ולא היה לי צוות. אז אמרתי למ"פ, לא משנה איפה תכניס אותי. נכנסתי להיות נהג הטנק של המ"פ".

"הייתי ער לאורך כל הפינוי, הבנתי שאצטרך ללמוד לחיות בלי יד"

כחודשים לאחר שנכנסו לרצועה, ב-27 בדצמבר במהלך הלחימה בעיר עזה, הסתבך כבל ברזל בזחל הטנק שבו נסעו. סרן נריה זיסק ז"ל התנדב לצאת מהטנק ולפתור את הבעיה, בעוד מפקד הפלוגה מחפה עליו. כעבור שניות אחדות נורה זיסק בידי צלף בפלג גופו העליון ונהרג במקום. מפקד הפלוגה נפצע בינוני כשניסה לצאת מהטנק לחלץ אותו, וצוות הטנק חילץ את שניהם תחת אש.

בעקבות האירוע הטראגי, צוות הטנק התפרק ובראל בחר לאחר חופשה קצרה לחזור פעם נוספת לפלוגה. הפעם שובץ לטנק של הסמ"פ. "הייתי אצלו טען, הייתי בערך שבועיים בטנק עד שקרתה הפציעה". ב-16 בינואר הוא נפצע מפגיעת RPG. הוא פונה במהרה למיון ועדיין זוכר את המחשבות שרצו בראשו באותם רגעים קריטיים. "הייתי ער לאורך כל הפינוי שלי במסוק, והבנתי בערך מה קרה ומה ההשלכות. הבנתי שהולך להיות שיקום מאוד ארוך, ושאצטרך ללמוד לחיות בלי יד".

מעבר לקטיעת היד, בראל סבל מפציעה קשה מאוד ברגלו. תהליך השיקום היה מפרך וכלל אשפוז של שמונה חודשים ומעל ל-20 ניתוחים, מלווים בנסיגות תכופות עקב זיהומים שדרשו לחזור לחדר הניתוח. "השיקום היה לא פשוט, החלק הכי קשה היה ללמוד איך לחיות בלי יד. כל פעם מגלים לך זיהום חדש ברגל ועוד פעם אתה חוזר כמה חודשים אחורה". אך גם לאחר השחרור מבית החולים, השיקום נמשך, כולל נסיעה לארה"ב להתאמת פרוטזה וטיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים.

בחזרה לזירה: "חזרה אליי התחושה שהייתה לי בג'ודו"

בראל היה בתאילנד כשקיבל פנייה מפתיעה מרוני יבזורי מהוועד הפראלימפי, אך לא נענה לה מיד. "הם שמעו שהייתי בג'ודו, והיא אמרה לי שזה בדיוק מה שהם מחפשים, קטועי יד, לענף הטאקוונדו. חזרתי לארץ, וחזרתי לעבודה, ולא רציתי להגיע. אבל הם לא ויתרו והמשיכו לשגע אותי עד שבסוף אמרתי, יאללה, תן צ'אנס".

"הגעתי לאימון ובאמת התאהבתי", הוא נזכר. "חזרה אליי התחושה שהייתה לי כשהתחריתי בג'ודו. התחושה הזו של להילחם, להיות בזירה, ולעשות את מה שאני יודע ומה שאני טוב בו. זה נתן לי איזה שהיא מטרה לחיים".

אף על פי שמדובר בשני ענפי קרב יחידניים בספורט אולימפי, המעבר דרש התאמות משמעותיות. "זה אומנם מאוד דומה, בכך שאתה על הזירה ונלחם מול יריב", הוא מסביר. "אבל בסוף זה ספורט שונה לגמרי. בג'ודו אתה צריך את הקרבה, וזה קרב של אחיזות והפלות. לעומת זאת, הטאקוונדו מצריך עבודה מרחוק, זריזות ולדעת לשלוט ברגליים שלך בבעיטות. יש לי עוד הרבה עבודה, להמשיך ללמוד ולהשתפר בענף".

בחודשים האחרונים הוא מתאמן במתחם ברמלה יחד עם הנבחרת האולימפית והפראלימפית. סיפורו של אלוף העולם הפראלימפי אסף יסעור מספק לו השראה. "שמעתי על הסיפור שלו כשהייתי בן ארבע עשרה, וחשבתי לעצמי 'וואי איזה מסכן, עכשיו הוא יצטרך להסתדר בלי ידיים'. ואז לראות את הבן אדם הזה מקרוב עכשיו, מתאמן ומתחרה ברמות הגבוהות ביותר – אני מקווה גם להגיע לרמות האלו. זה ספורטאי ענק, אחד הגדולים שצמחו במדינה שלנו".

"אפשר להוציא מהמלחמה הזו עשרות מדליות פראלימפיות"

תחרות הבכורה שלו החודש בגביע הנשיא בגרמניה הייתה טבילת אש ראשונה ומוצלחת. "מאוד נהניתי, הבנתי באמת איפה אני עומד ועל מה יש לי עוד להמשיך לעבוד", הוא מסכם. "אני מאמין שעוד אשתפר בתחרויות הבאות".

הוא רואה חשיבות גדולה בחיבור של פצועי המלחמה לספורט הפראלימפי, ומרגיש את התמיכה המלאה של הוועד הפראלימפי. "הוועד הפראלימפי תומך בי באמת בכל דבר. חשוב להם מאוד שנצליח. במהלך המלחמה נפצעו המון צעירים וצעירות עם פוטנציאל מטורף. אני מאמין שאפשר להוציא מהמלחמה הזו עשרות מדליות פראלימפיות".

במבט קדימה, בראל מסמן את המטרות הבאות שלו: "הדבר הראשון הוא להמשיך ללמוד, להתקדם ולהשתפר. המטרה העיקרית שהצבנו כרגע היא אליפות העולם בנובמבר הקרוב בקוריאה הדרומית. הלוואי שאגיע לרמה הנדרשת ואצליח להביא מעצמי כמה שיותר לתחרות הזאת".