בימים אלו, לאחר עשרות שנים של מאבקים מתמשכים, הכירה ממשלת ישראל רשמית ברצח העם הארמני. ההחלטה התקבלה פה אחד בישיבת הממשלה ב-28 ביוני 2026, בעקבות הצעתו של שר החוץ גדעון סער, והיא מהווה פריצת דרך היסטורית. היא משקפת שינוי משמעותי בעמדת הדרג הפוליטי, אך גם מדגישה את הפער העמוק ששרר שנים רבות בין דעת הקהל הישראלית לבין המדיניות הרשמית.

כמליון וחצי ארמנים נרצחו

רצח העם הארמני, שהתרחש בין 1915 ל-1923 באימפריה העות'מאנית, נחשב לאחד ממקרי הג'נוסייד הראשונים של המאה ה-20. תחת שלטון "הטורקים הצעירים" בוצעו טבח שיטתי, גירושים המוניים ומצעדי מוות במדבר הסורי. כמיליון וחצי ארמנים נרצחו, רבים מהם בהרעבה, באונס, בביזה ובהוצאות להורג. האירוע החל ב-24 באפריל 1915, עם מעצרם והוצאתם להורג של מאות אינטלקטואלים ואנשי רוח ארמנים באיסטנבול. האימפריה העות'מאנית ראתה במיעוטים הנוצרים שבשטחה, ובהם הארמנים, איום ביטחוני במהלך מלחמת העולם הראשונה. אך בפועל, תחת אמתלה זו, ביצעה השמדה אתנית שיטתית נגד הארמנים, ולצדם גם נגד מיעוטים נוצרים אחרים, כגון האשורים והיוונים.

ההכרה הרשמית נתקעה שנים ארוכות

בישראל היה המאבק להכרה ארוך, קשה ורב שנים. חוקרים בולטים כמו פרופ' יאיר אורון, מחבר הספרים "הבנאליות של האדישות" ו"הכחשה – ישראל ורצח העם הארמני", פרופ' ישראל טשרני ז"ל ופרופ' יהודה באואר ז"ל, הדגישו את החובה המוסרית להכיר באסון. נבחרי ציבור כגון יוסי שריד ז"ל, יאיר צבן וזהבה גלאון העלו את הנושא שוב ושוב בכנסת.

במקביל פעלו ראשי הקהילה הארמנית בישראל, כגון ד"ר ג'ורג'ט אבאקיאן ז"ל, שכיהנה במשך שנים ארוכות בתפקיד יו"ר ועד הפעולה הארמני בירושלים, והאגופ דג'רנזיאן, מנהיג תנועת שומרי הרובע הארמני, לצד יהודים ישראלים רבים, בהם פעילי הוועד למאבק ברצח עם של תנועת דרור ישראל, הסופרת אורה אחימאיר ובן זוגה, חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר, יואב לף – מרצה ללימודים ארמנים, וכן כותב שורות אלו, שהיו בין הפעילים המרכזיים במאבק זה. הם פעלו באמצעות פניות חוזרות לכנסת, הרצאות, מאמרי דעה, כתיבת ספרים, ארגון הפגנות ומאמצי הסברה רבים אחרים.

למרות דיונים חוזרים בכנסת, החל בדיון ראשון פתוח ב-2011 ועד להחלטת ועדת החינוך ב-2016 שקראה לממשלה להכיר בג'נוסייד, ההכרה הרשמית נתקעה שנים ארוכות.

ברביעי שעבר, יום לפני הכרזתו של גדעון סער, עמדתי עם קבוצת מטיילים שהדרכתי באנדרטה לזכר קורבנות רצח העם בירוואן, בירת ארמניה. הבעתי בפניהם את תקוותי שנזכה עוד בימינו להכרה ישראלית. למחרת זה קרה. מהר בהרבה משחשבתי. זו הייתה תחושה מרגשת של היסטוריה המשנה את מסלולה לנגד עינינו.

אי ההכרה פגעה בלגיטימיות המוסרית של ישראל

שנים רבות הביע חלק גדול מהציבור הישראלי, שידע את פרטי האסון, אמפתיה עמוקה וסולידריות עם העם הארמני. הפער בין עמדת הציבור לבין הדרג הפוליטי שסירב להכיר ואף נקט לעיתים בקו של הכחשה היה גדול וכואב. מדינה שקמה מתוך שואת העם היהודי הייתה צריכה, מטעמים ערכיים ומוסריים, להיות בין הראשונות להכיר. אי ההכרה שימשה כבומרנג, פגעה בלגיטימיות המוסרית של ישראל והשפיעה לרעה על תדמיתה בעולם. לכן, תגובתו האדישה של ראש ממשלת ארמניה, ניקול פשיניאן, להכרה הישראלית מדגישה שהיא נתפסת בעיניו כצעד פוליטי ולא כהכרה מוסרית טהורה.

למרות זאת, חשוב להביט קדימה. בשבוע הבא צפויה ההצבעה בכנסת, שסביר להניח שתעבור ברוב גורף. רק אז נוכל לברך על המוגמר ולהכריז רשמית: מדינת ישראל מכירה ברצח העם הארמני.

החינוך הוא המפתח האמיתי למניעת פשעים כאלה

כעת, עם המומנטום החיובי שנוצר סביב ההכרה הרשמית, יש להפוך את העיר חיפה – העיר היחידה בישראל שהכירה ברצח העם כבר ב-2023, למודל לאומי. בטקס הזיכרון שנערך באפריל השנה הצהיר ראש העיר יונה יהב כי העירייה תפעל, בשיתוף פעולה הדוק עם הקהילה הארמנית, להכללת הנושא בתוכניות הלימודים העירוניות. הצהרה זו פותחת פתח משמעותי, ויש לנצל אותה כדי לשכפל את "המודל החיפאי" לכלל הארץ באמצעות משרד החינוך.

במקביל, יש להרחיב באופן משמעותי את לימודי הג'נוסייד והלימודים הארמנים במוסדות ההשכלה הגבוהה. כיום קיימים בישראל קורסים ומסלולים ייעודיים ללימודי רצח עם, בעיקר בהקשר של השואה והשוואה למקרים אחרים: האוניברסיטה הפתוחה מציעה קורסים כמו "ג'נוסייד (רצח עם)" ו"ג'נוסייד, פוליטיקה וזיכרון"; אוניברסיטת בר-אילן מפעילה תוכנית ללימודי שואה והעמקה בנושאי ג'נוסייד; אוניברסיטת חיפה מציעה תואר שני בינלאומי בלימודי שואה; והאוניברסיטה העברית בירושלים כוללת קורסים בנושא. עם זאת, לימודים ייעודיים על ההיסטוריה הארמנית, התרבות הארמנית והג'נוסייד הארמני עצמו עדיין מצומצמים יחסית, וקיימים בעיקר במסגרות של קורסי בחירה או פעילות של חוקרים בודדים. הרחבתם תאפשר הבנה מעמיקה יותר של המקרה הארמני כחלק מלימודי ג'נוסייד השוואתיים.

החינוך הוא המפתח האמיתי למניעת הישנותם של פשעים כאלה. על ידי לימוד מעמיק של רצח העם הארמני לצד שואת יהודי אירופה ומקרי רצח עם נוספים, כגון ברואנדה, בקמבודיה ובבוסניה, נוכל לטפח בקרב הדור הצעיר רגישות גבוהה לזכויות מיעוטים, סולידריות בין-עמים ומודעות לסכנות של טיהור אתני, הכחשה והתעלמות. הדור הצעיר חייב להכיר את המחיר האנושי והמוסרי הכבד של אדישות ושל שתיקה מול זוועות.

לסיכום, ההכרה הרשמית  גם אם מניעיה פוליטיים היא צעד חשוב ומבורך. ההישג המרכזי טמון בפתיחת הדלת הרחבה למערכת החינוך הישראלית. כעת, כשהנושא נמצא במוקד תשומת הלב הציבורית, על הקהילה הארמנית בישראל, על הפעילים הישראלים ועל גורמי חינוך ואקדמיה להגביר את מאמציהם המשותפים. רק כך נוכל להבטיח שההכרה לא תישאר הצהרה סמלית, אלא תהפוך לבסיס איתן לחינוך משותף, לזיכרון קולקטיבי ולפעולה ממשית למניעת רציחות המונים בעתיד.