"תינוק בדואי בנגב נולד למציאות שהסיכוי שבו ימות עד גיל שנה גדול פי חמישה מהמצב בקרב היהודים. בשנת 2023 שיעור תמותת התינוקות של בדואים בנגב עמד על 9.2 לאלף לידות חי, לעומת 1.9 בקרב האוכלוסייה היהודית. זה פער בלתי נתפס, שממחיש עד כמה שירותי בריאות נגישים, רציפים, מותאמים תרבותית אינם מותרות אלא ממש עניין של חיים ומוות", כך פתחה ח"כ מירב כהן, ראש הוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת, את הדיון הסוער שהתקיים השבוע. על הפרק: איום סגירה חוזר וממשי המרחף מעל תוכנית המגשרות הבדואיות בטיפות החלב בנגב. מדובר במענה חיוני שנועד להנגיש טיפול רפואי לאימהות, תינוקות וילדים, ולצמצם את פערי הבריאות הקשים. "פרויקט המגשרות הוא לא משהו שולי", הדגישה כהן, "אלא שירות שבלעדיו נשים לא מקבלות את השירות הבריאותי שהן זקוקות לו".

עו"ד רולא חליחל, מנהלת מרכז זכויות נשים בדואיות 'איתך מעכי – משפטניות למען צדק חברתי', המלווה את המגשרות, מסבירה את גודל האבסורד: "זו תוכנית שמתנהלת כמה שנים, אבל כל תקופה מפסיקים אותה כי אין תקציב. משרד הבריאות בעצמו מודע ויודע, והצהיר שהתוכנית הזו מפחיתה תמותת תינוקות. המטרה הייתה לצמצם תמותת תינוקות וראו שזה מצליח וזה יעיל, ולכן משרד הבריאות רוצה להמשיך, אבל יש עניין תקציבי".

חליחל מתארת מציאות של חוסר יציבות מתמשך. "הפסיקו את התוכנית בנובמבר, ואחרי שנלחמנו החזירו אותה באפריל. גם כשהחזירו אותה, לא החזירו במלואה. עד היום יש 4 תחנות טיפת חלב ברהט שהן גדולות, כי מגיעות מכל הנגב. הן אמורות להיות מאוישות חמישה ימים בשבוע כל אחת, אז היום יש שתי מגשרות על 4 תחנות – פיצלו את המגשרות".

כיום פועלות בשטח 20 מגשרות, כולן נשים בדואיות מהנגב שעברו הכשרה ומבחנים. "הן שונות מאחיות כי הן שומרות על קשר", אומרת חליחל. "הנשים סומכות עליהן כי אנשים שם פחות סומכים על המוסדות, ולהן הן מאמינות. יש בקרב הנשים הבדואיות פער שפתי וגם תרבותי-התנהלותי. הן לא תמיד מבינות עד הסוף את האחיות היהודיות, ולא תמיד נעים לשאול עוד פעם. המגשרות תמיד נוכחות ונותנות פינה נוחה, במיוחד לאימהות צעירות. באמת אכפת להן אישית, אלו השכנות שלהן".

"לפעמים האם יושבת אצל האחות ולא מבינה איזו בדיקה לעשות"

כדי להבין מהו התפקיד עבור המגשרות עצמן, צריך להקשיב לוידאד דבארי (35), תושבת שגב שלום, נשואה ואם לשלוש בנות ושני בנים. דבארי נמצאת בטיפות החלב כבר מגיל צעיר מאוד. בשנת 2009 עשתה שירות לאומי בטיפת חלב בשגב שלום, שם הכירה את התפקיד מקרוב. ב-2013, כשהייתה בהיריון עם ילדה השני, נפתח קורס המגשרות ומאז היא בתפקיד.

"עכשיו כבר באות אליי אימהות שהיו מביאות את הילדים שלהן, והיום מביאות את הנכדים ואומרות לי 'את כאן כבר מזמן'", מספרת דבארי בחיוך. "אני תמיד אומרת שטיפת חלב זה הבית שלי. אני לא מרגישה שאני הולכת לעבודה. זה בית, כי זה אנשים שבאים אליי, סומכים עליי וסומכים על מה שאני אומרת. גם הצוות הרפואי והאחיות טובות איתי. אנחנו לא בתחרות ואני לא מרגישה פחות מהן. הן אומרות לי 'כשאת בתחנה, אנחנו מרגישות שהיום שלנו מסודר'".

העבודה היומיומית של דבארי רחבה ונוגעת בכל חלקי המפגש הרפואי. "אני יושבת בחדר המתנה, איפה שהמשפחות יושבות, לוקחת פנקסים ורושמת, מדריכה שם. לפעמים צריך תרגום אז אני נכנסת לתרגם, ואם אין הרבה אנשים אני מזמינה לחיסונים". היותה חלק מהקהילה מייצרת רמת אמון ששום מכתב רשמי לא יכול להשיג. "אפילו כשאם יוצאת מחדר האחות, היא באה אליי לשאול שאלות. כשאני מוודאת שהיא עושה את הבדיקות שמבקשים ממנה – זאת הרגשה טובה. לפעמים האם יושבת אצל האחות ולא מבינה איזו בדיקה לעשות, ולא עושה רק בגלל חוסר הבנה של הבדיקה. אני נכנסת ומתרגמת".

דבארי מתמודדת מדי יום עם אמונות מסורתיות שעלולות לסכן חיים. "אצלנו את הידע אנחנו מקבלים מהאימהות שלנו. יש התנהגויות שמסכנות חיים של ילד, ואני מדגישה שלא לעשות, גם אם אמרו להן, כי זה יכול לגרום למוות. לא מזמן הייתה אם לתינוק ראשון, בערך בגיל 17-18. היא אמרה לי שאימא שלה אמרה לה להפסיק לתת ויטמין D. שאלתי למה, והיא אמרה ש'לא צריך לתת כדי לא לסגור את הפתח של המוח'. אם אחרת אמרה לי שברזל לא טוב לשיניים כי אחותה אמרה לה. אני אומרת להן שהדברים האלה הם בלי ידע, אומרת להן 'תקראי, תבדקי שזה לא ככה'".

כדי לתת להן גיבוי, דבארי הקימה קבוצת ווטסאפ שבה חברות כיום כ-600 אימהות, והיא מפרסמת בה את כל המידע הרשמי של משרד הבריאות על בריאות המשפחה. "אני בזמן הפנוי שלי עונה, והכל דרך הטלפון שלי. העיקר שיקבלו בזמן ויגיעו לחיסונים. האחיות לא יעשו את זה".

מעבר לנגישות הרפואית, הנוכחות של דבארי בחדר המתנה מונעת חיכוכים ואלימות. "אנחנו מפחיתות אלימות כנגד הצוות הרפואי. בטיפת חלב מסתכלים על הפנקס שרשומה בו שעה, ושם מתחילות בעיות של אנשים שבאים באיחור. אני בחדר המתנה, רושמת בצד ואומרת: 'לא צריך לצעוק, באת באיחור אז אני לא אכניס אותך מיד במקום'. הסדר הזה שאנחנו עושות בחוץ מסייע, בגלל זה אומרים לי 'כשאת נמצאת הכל מסודר'. מי שמחכה בחוץ אני כבר ניגשת אליו כדי שלא יחכה הרבה זמן".

מחדרה בתחנה היא גם מזהה מצוקות עמוקות יותר. "הייתה אימא שסיפרה לי שניסתה להתאבד. בעלה התחתן עם אישה שנייה ופשוט עזב אותה עם הילדים, ולא הייתה לה תמיכה כלכלית. ניסיתי לעזור לה דרך אנשים שעובדים בעמותות. אם אימא מרגישה בסדר היא תטפל בילד, אבל כשלא – אז פחות. אלימות זה דבר רגיש, ואם אני יודעת שהילדים סופגים את האלימות, אני מדווחת".

האיום בסגירת הפרויקט כואב לה אישית ומקצועית. "אם יסגרו את הפרויקט זה הפסד לכל הזמן הזה שעבדנו, כל הידע הזה שצברנו. כשבאים לשאול אותי שאלות אני כמו קטלוג, ויודעת להפנות כל אימא. אם יסגרו, אני לא מוצאת את עצמי בעבודה אחרת. התרגלתי לאוכלוסייה, לאנשים, למקום שלי. קשה לי עכשיו אחרי 13 שנים לחפש מקום אחר. יהיה פער עצום בין הצוות הרפואי למשפחות אם נסגור. כלכלית אפשר למצוא עבודה, אבל העניין הוא המשפחות שיפסידו את המערכת".

"אנחנו לא מחליפות את האחיות והרופאים – אלא משלימות אותם"

במרחק נסיעה קצרה משם, בתחנת טיפת החלב ברהט, עובדת סחר אבו ערער (35), תושבת להבים, נשואה ואם לשניים. אבו ערער, בעלת תואר ראשון בחינוך וחברה, הגיעה לתפקיד לפני שנתיים דרך חברה מגשרת שסיפרה לה שנפתח תקן ברהט. "הגישור הוא גם תפקיד חינוכי", מסבירת סחר את החיבור שלה לעשייה. "מאוד אהבתי להדריך את הנשים שבאות לטיפת חלב. רציתי לפגוש אותן ולתת להן דחיפות לחיים".

אבו ערער מפרטת את היקף ההדרכות היומיות שהיא מעבירה: "אנחנו נותנות הדרכה על טיטול, מכות חום, קיץ, חיסונים, הדרכות על הקול, ויטמינים, מוות בעריסה, וליווי אישה בהיריון – מה היא צריכה לעשות, ויטמינים, תזונה לאימא ותזונה לילד".

אחד התחומים הרגישים ביותר שאבו ערער מלווה הוא דיכאון אחרי לידה – נושא שעדיין נחשב למושתק בחלקים מהחברה הבדואית. "אני רואה את העיניים והפנים, חוזרת אליי אישה אחרת. הן נכנסות אליי וישר בוכות, אני יודעת איך לטפל בזה. בחוץ בהמתנה אני מסתכלת ורואה את העייפות והילדים, אז היא לא תגיד לי בדיוק כי זו הדרכה קבוצתית. האחות קוראת לי, ופתאום היא מתחילה לבכות".

אבו ערער מגיבה ברגישות הדרושה למצב העדין. "אני מתרגמת, סוגרת את הדלת, ואני לוקחת אותה אחרי שהיא מסיימת עם האחות, שואלת אותה כל מיני שאלות, קוראת אותה בפנים, ומה שהיא יכולה להוציא היא מוציאה. בחברה הבדואית פחות מדברים על זה. הבעל לא רוצה שזה יקרה, ואימהות גם. יש כאלו שלא רוצות לשתף את הבעל, ויש בעלים שמזלזלים שהכל יעבור. אני מחברת לה את התופעה. אני אוהבת לתת הדרכה כשהבעל נמצא, אני מזמינה אותו שגם ישמע. חשוב שלא רק יחכה בחוץ".

המפגשים במסדרונות טיפת החלב מפגישים את אבו ערער עם מציאות חיים מורכבת של עוני קיצוני וחוסר נגישות. "אני מדברת עם אחת האחיות בסביבות השעה 13:00 כשאין קבלה, ואני מסתכלת על החלון ורואה אימא ילדונת מחזיקה תינוק. שאלתי אותה במסדרון אם יש לה תור, שאלתי מי היא בשבילו והיא אמרה 'זה הבן שלי'. האחות קראה לה. היא אומרת שהילד 3 ימים לא ישן והבטן קשה, הוא בן 4 חודשים והתחילו קשיים, והיא לא יודעת מה לעשות ואיך להאכיל. חשבתי שזה אח שלה. הייתי צריכה להסביר לה גם איך מכינים בקבוק. האחות קיבלה אותה אפילו שאין תור, והתפקיד שלי היה שם לתרגם את השפה".

במקרה אחר, שהתרחש לפני כחודש, הגיעה לתחנה אם עם תינוק שלא עולה במשקל. האחות לא הצליחה להבין מדוע. "כשישבתי עם האימא בנפרד ושאלתי כמה שאלות, היא אמרה לי: 'אני שמה כפית אחת על 180 מ"ל במקום 3 כפיות, אני רוצה שקופסת החלב תספיק לי'. עוני. הרבה מקרים קשורים למקרים כלכליים. הפכתי להיות עובדת סוציאלית, ביטוח לאומי, רק חסר לך חותמת".

"מאוד עצוב שרוצים להפסיק את התוכנית", אבו ערער אומרת בכאב. "זה קריטי לחברה הבדואית. אנחנו מגלות מקרים גרועים בטיפת חלב, ובטח יהיה יותר גרוע בלי המגשרות. הנוכחות מאוד חשובה. נכון שיש אחות שיכולה לענות, אבל אנחנו משלימות. ההשלמה יכולה להיות לא קריטית בכמות – אבל קריטית באיכות".

אבו ערער ודבארי, שנסעו השבוע מהנגב עד לכנסת כדי להילחם על עתיד התוכנית, חוזרות בכל שנה לאותה נקודת חרדה קיומית. "בחברה הבדואית יש אתגרים מיוחדים", אומרת דבארי, "יש משפחות שהנישואים וההורות מתחילים בהן בגיל צעיר, יש הורים שלא זכו להזדמנויות חינוכיות מלאות ומתקשים בקריאה ובשפה העברית, ולפעמים קיימים גם פערי אמון מול מוסדות שונים. במציאות כזו לא מספיק שהמידע הוא נכון, אלא הוא צריך להיות נגיש ומבוסס אמון. אנחנו לא מחליפות את האחיות והרופאים – אלא משלימות את עבודתם".