משרד החקלאות וביטחון המזון יעניק תמיכה של כ-2 מיליון שקלים לדייגים מקצועיים, בעלי רישיון דיג מקצועי בים התיכון, הפועלים בהתאם להוראות איסור הדיג בתקופת הרבייה והגיוס של הדגה המקומית. נוהל התמיכה נועד לסייע לדייגים המקצועיים, העוסקים בדיג מסורתי, בדיג הקפה ובדיג מכמורת, ונדרשים להשבית את פעילותם בתקופות אלו, ובמקביל לאפשר את המשך השמירה על משאב הדגה ועל המערכת האקולוגית הימית.

איסור עונתי לשמירה על הדגה

תקופות איסור הדיג נקבעות מדי שנה כחלק ממדיניות ניהול משאב הדגה בישראל. מטרת האיסור היא לאפשר לדגים להתרבות ולהתחדש באופן טבעי, להבטיח שמירה על אוכלוסיות הדגים בים התיכון ולשמור על ענף דיג בר-קיימא.

בשנת 2026 נקבעה תקופת הרבייה בין החודשים מאי ליוני, ותקופת הגיוס במכמורת במהלך חודשי יולי ואוגוסט. צעדים אלה נהוגים גם במדינות נוספות באגן הים התיכון, ומהווים כלי מרכזי לשימור המערכת האקולוגית הימית ולחיזוק משאב הדגה לטווח הארוך.

ד"ר דוד אסף, סמנכ"ל בכיר לניהול נגר ומשאבי סביבה במשרד החקלאות וביטחון המזון: "אגף הדיג במשרד החקלאות וביטחון המזון מוביל מדיניות מקצועית ומקיפה לניהול משאב הדגה, כאשר השבתת הדיג העונתית מהווה כלי מרכזי אחד מתוך מגוון רחב של כלים מקצועיים. מתוך הבנה עמוקה שהצלחת המדיניות תלויה בשותפות ובשטח, נוהל התמיכה הנוכחי נועד לתת מענה ישיר וראוי לפגיעה הזמנית בפרנסת הדייגים. מתן העוגן הכלכלי בתקופה זו הוא המפתח שמאפשר לנו להוציא את המדיניות המקצועית אל הפועל, הלכה למעשה, בצורה הוגנת, מאוזנת ומתוך מחויבות משותפת לעתיד הענף".

הגבלות הדיג בעונת הרבייה

הגבלות הדיג בים התיכון לתקופת הרבייה בשנת 2026 חלו בין 1 במאי ל-30 ביוני, במטרה להפחית ככל הניתן את ההפרעה לדגים בעונת הרבייה. בין הדגים האסורים לדיג לכל אורך תקופת הרבייה ובכל שיטות הדיג: פרידה, לוקוס, מוסר, מנורין, לבט וסאינס.

היתרי דיג פרטניים ניתנו לשיטות דיג מסוימות, לדגים מסוימים ולעומק מינימלי. יחד עם זאת, שיטות דיג כמו רשת זריקה (שבקה), מערך חכות שוקע (שאראק), מערך חכות צף ורחפן מהחוף אסורות לחלוטין לכל אורך עונת הרבייה.

ענף הדיג בים התיכון ממשיך להצטמצם

היקף שלל הדיג הישראלי בים התיכון עומד בשנים האחרונות על כ-1,000-1,500 טון בשנה, שהם כ-10% בלבד מהתצרוכת המקומית. את עיקר צריכת הדגים בישראל מספקים יבוא וחקלאות מים. משרד החקלאות מנטר את ענף הדיג באופן הדוק כדי להבטיח את שימור משאב הדגה והמערכת האקולוגית.

ענף הדיג בים התיכון הצטמצם במהלך שני העשורים האחרונים. לאחר שנות שיא של כ-3,000-4,000 טון בשנה, חווה צי הדיג הישראלי בים התיכון ירידה משמעותית במאמץ ובשלל הדיג בתחילת המאה ה-21, עד לכדי 2,000-2,500 טון בשנה. את הירידה הזו ניתן לייחס למספר גורמים: ההתנתקות, אפקט מושהה של סכירת הנילוס, פתיחת שוק דגי המים העליונים ליבוא, עזיבת דייגים רבים את המקצוע, וייתכן שהנתונים הושפעו גם משינויים באופי איסוף הנתונים באגף הדיג.

עם החלת תקנות דיג חדשות במסגרת הרפורמה בדיג בדצמבר 2016, חלה ירידה נוספת במאמץ הדיג ועמה גם בשלל, שצנח ל-1,000-1,500 טון בשנה בלבד. התקנות החדשות נגעו למגוון תחומים: החל בגריטת ספינות מכמורת, מגבלות על שיטות דיג וציוד, השבתת הצי לחודשיים בכל שנה בעונת הרבייה והגיוס וחיוב בניהול ספרים, ועד סגירה לדיג של שמורות ושטחים אחרים, הגדרת מינים מוגנים ומגבלות נוספות. כל אלה נועדו לשמור על הדגה בטווח הארוך, אך בטווח הקצר הביאו לירידה במאמץ ובשלל.