רעש המנועים נשמע עוד לפני שהשיירה נכנסה לעיר. יותר מאלף אופנועים, מכל הסוגים והגדלים, זרמו במעלה שדרות תל חי, רחובה הראשי של קריית שמונה. בזה אחר זה אל מתחם השוק בקריית שמונה, שהפך לחניון מאולתר. בתוך דקות התמלא מרכז העיר בכ-1,500 רוכבים שהחליפו את כפפות הרכיבה בשקיות קניות, הצטלמו עם התושבים והתפזרו בין החנויות במרכז המסחרי רסקו, המכולות, בתי האוכל והקניון.

"מסע האור", יוזמה של קהילת האופנוענים בשיתוף עם תנועת אור, נועד להביא לעיר מבקרים, לעודד קניות בעסקים המקומיים ולחזק את התושבים אחרי חודשים ארוכים של מלחמה, פינוי ופגיעה כלכלית.

"האופנוע אולי כלי סוליסטי, אבל הרוכבים הם קהילה של ערבות הדדית"

מאחורי היוזמה עומד שיקו ויונטה (61) מבת חפר, שהפיק בשלוש השנים האחרונות יותר מ-40 מסעות אופנועים למען מטרות חברתיות ולאומיות. "החלונות הגבוהים אולי איבדו את הצפון, אבל אנחנו לא", הוא אומר. "חבר מקריית שמונה סיפר לי שהוא היה יותר מ-250 יום במילואים ולא יודע איך יסגור את החודש. הבנתי שמה שהעיר צריכה עכשיו הוא לא עוד הצהרות, אלא לקוחות".

לדבריו, בתוך שבועיים בלבד הפך רעיון בקבוצת ווטסאפ למסע ענק. "פתחתי קבוצה בשישי, ובמוצאי שבת כבר היו 300 נרשמים. מהר מאוד היינו צריכים לפתוח עוד שתי קבוצות. הגיעו כ-1,500 רוכבים מכל הארץ".

סולידריות, לדבריו, היא דרך חיים עבור הרוכבים הישראלים. "המסעות האלה לא קשורים לפוליטיקה. מגיעים אנשים מכל גווני החברה הישראלית, מהמרכז והפריפריה, מכל העדות, וללא הבדל דת, צבע או מגדר. האופנוע אולי כלי סוליסטי, אבל הרוכבים הם קהילה של ערבות הדדית."

את הערבות גילמו הרוכבים גם בהיבטים הלוגיסטיים של המסע. "כל החולצות, הדגלים והציוד למסע נקנו בקריית שמונה. חילקנו לכל משתתף חוברת עם כמעט 400 עסקים בצפון, כדי שגם אחרי היום הזה אנשים ימשיכו לחזור לכאן", הוא מוסיף.

נקודת הכינוס בתחנת הדלק ביקום רחשה כבר בשעות הבוקר המוקדמות. השמש רק החלה לטפס מעל כביש החוף כשכמה מאות רוכבים הגיעו מהנגב, מהשפלה, מהשרון ומהדרום, חלקם לבד, אחרים עם בני ובנות זוג שרכבו מאחור, ולכולם עם יעד משותף: קריית שמונה.

לרגע נראתה תחנת הדלק לא כמו נקודת מפגש למסע אופנועים, אלא למפגש "היום שאחרי" של החברה הישראלית: צעירים לצד ותיקי קהילת האופנוענים, זוגות, משפחות, חיילי מילואים בחופשה קצרה, מרחבי הקשת הפוליטית, הדתית, העדתית והמגדרית. כולם הגיעו לנקודת המוצא המשותפת.

חלקם הכירו דרך קבוצות הרכיבה, חלקם עושים את הקילומטרים הראשונים שלהם על אופנוע. ריח הקפה התערבב בריח הדלק, מנועים נהמו ברקע, ועל האספלט הלכו והצטברו אופנועים בתוך פסיפס של קסדות ומעילי רכיבה. בין כיפים וחיבוקים שהוחלפו בין חברים לתדריך הבטיחות, נקשרו דגלים לאופנועים והמנועים החלו להתחמם לקראת המסע צפונה.

"על אופנוע אי אפשר לקחת הרבה קניות, אז סידרנו רכבי ליווי"

שירן (45) ורועי (46) שניר מיד בנימין יצאו מהבית קצת אחרי הזריחה כדי להספיק לנקודת המפגש ביקום. עבורם, המסע היה גם הזדמנות נדירה להיות יחד. "רועי כבר עשה כמעט 800 ימי מילואים", מספרת שירן. "עכשיו יש לו הפסקה קצרה, אז החלטנו לנצל אותה לזמן איכות. הוא הציע שנצטרף למסע כדי לחזק את תושבי קריית שמונה ולהזרים קצת כסף לעסקים, אז השארנו את הילדים בבית ובאנו." השניים הסתובבו בין החנויות במרכז העיר ויצאו עמוסים בשקיות. "לא היה לנו הרבה זמן", היא מחייכת, "אבל קנינו תכשיטים, נעליים, כובע, פירות ושמונצעס לילדים".

עבור שירן, הביקור היה גם מפגש עם עיר שמנסה לקום מחדש. "צריך להחיות את העיר", היא אומרת בחיוך עגמומי, מנסה לטבל את דבריה בקמצוץ של תקווה, "פגשנו פה אנשים חמים שקיבלו אותנו באהבה. כל מי שיכול צריך להגיע צפונה, לחזק את האנשים, את העסקים ואת המשפחות. כולנו עם אחד." רועי התרשם דווקא מהשקט. "שמעתי שהרבה אנשים עזבו את העיר. זה מאוד מצער", הוא אומר. "יש כאן מקום כל כך יפה, עם אוויר טוב ונחת. חבל לראות מה שעבר עליו."

"שמענו על עסקים שנסגרו, וזה ממש כאב לנו", מוסיפה שירן. "מבחינתי זו שליחות להיות כאן. אנחנו מאחלים לתושבי קריית שמונה ולכל הצפון ביטחון, שקט, פרנסה טובה וימים רגועים יותר."

לאורך המסע הצטרפו מאות רוכבים מקבוצות בחדרה, בת שלמה, צומת המוביל, צומת גולני ומוקדים נוספים. ביניהם גם שריר ומיכל בליימן מעתלית שכבר סימנו מראש את רשימת הקניות שלהם. "באנו לתמוך בעסקים ובתושבים", אומרת מיכל, "הגבול הצפוני מגן על כולנו".

שריר מודה שלא היה לו רגע אחד של חשש. "הווייב ברכיבה היה מטורף. כל הכביש מלא אופנועים שנוסעים לאותו כיוון. קשה להסביר את האדרנלין. זו תחושה של ביחד". "אנחנו עם תושבי הצפון, לא משנה מה", מוסיפה מיכל בחיוך," אנחנו אוהבים אותם ולא ניתן להם ליפול".

לא כולם הגיעו על אופנוע משלהם. ליאת גרינר מקריית אונו הצטרפה כמורכבת על האופנוע של שחר דביר מהוד השרון. "כבר הרבה זמן רציתי להצטרף לקבוצת אופנוענים", היא מספרת. "זו חוויה מטורפת. כולם עם דגלים, עוזרים אחד לשני, יש אחווה אמיתית אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו גדול יותר. אנחנו באים לעשות טוב, להעיר את הצפון, לתמוך בעסקים ולהזכיר לתושבים שהם לא לבד".

כדי לעודד קניות דאגו המארגנים גם לרכבי ליווי, שאליהם יכלו הרוכבים להעביר את השקיות. "על אופנוע אי אפשר לקחת הרבה", מחייכת גרינר, "אז סידרו לנו גם את זה. אני מתכננת לחזור עם בשרים, יינות וכל מה שייכנס".

"הגעתי לקריית שמונה בדרך לקרבות או עם פצועים. היום יש לי הזדמנות ליהנות מהעיר"

על האופנוע של שחר דביר (56) מתנוסס דגל לזכרו של אסף זמיר ז"ל, לוחם בגדוד 35 בחטיבת השריון 188 שנהרג בלבנון. עבורו, המסע היה גם אישי. "אני ה'אבא' של הפלוגה שלו", הוא אומר. "אנחנו נוסעים עם הדגל כדי להנציח אותו ולעשות כבוד למשפחה שלו. זאת אחריות גדולה".

מתחילת המלחמה השלים דביר כ-600 ימי מילואים כמתעד מבצעי. הוא היה בעזה, בלבנון ובסוריה, והגיע למוצב נחל עוז כשעדיין "היה בו ריח של עשן". "הגעתי לקריית שמונה לא פעם בדרך לקרבות או עם פצועים. היום זו פעם ראשונה שאני עוצר ויש לי הזדמנות ליהנות מהעיר. מבחינתי זו סגירת מעגל".

אריקו מלכה לא היסס לחצות את המדינה כדי להביע סולידריות עם תושבי הצפון. הוא יצא מאילת ב-2:30 לפנות בוקר כדי להספיק לנקודת המפגש ביקום. "חציתי את כל המדינה לבד, ואז פתאום מצאתי את עצמי בתוך משפחה של 1,500 אופנועים. לא הכרתי אף אחד, אבל האופנוע מחבר בין כולם. באנו לקנות, לאכול, לשתות ולהראות לתושבים שהם לא לבד." בפעם הבאה, הוא אומר, יבוא עם כל המשפחה לבילוי משותף.

לצד ההתלהבות נשמעו גם קולות מפוכחים. רוני הכט מרעננה, שהגיעה עם חברתה יעל נחמני מעפולה, שמחה לראות את הרחובות מתמלאים, אבל התקשתה להתעלם מהחנויות הריקות. "הקניון עדיין שומם. נצבט הלב. הביקור שלנו חשוב, אבל הוא לא מספיק. העיר צריכה הרבה יותר מזה. היא צריכה השקעה גדולה של המדינה, תיירות שתמשוך משפחות בסופי שבוע ואנשים שיגיעו גם ביום רגיל, לאורך זמן".

"מאושרת שהגיעו כל כך הרבה אנשים ליהנות מהעיר שלנו"

בין האופנועים שמילאו את מתחם השוק אפשר היה למצוא גם את אתיקה גידינג'ר מקריית שמונה, שלא עזבה את העיר גם בתקופת הפינוי. מאז תחילת המלחמה היא מבשלת מדי יום מאות מנות לחיילים מהמטבח הביתי שלה. למסע הצטרפה חברתה שרון מכפר תבור, ויחד הקימו דוכן למכירת ספינג'ים, דונאטס ומאפים, כשההכנסות מיועדות לרכישת מצרכים להמשך פעילות החמ"ל.

"אני מאושרת שהגיעו כל כך הרבה אנשים ליהנות מהעיר שלנו", אומרת גידינג'ר. "כל מי שבחר לעשות כאן את הקניות לשבת נותן לנו כוח. חשוב שאנשים יראו שהצפון חי, וימשיכו לחזור גם אחרי שהאירוע הזה ייגמר. המסע הזה גם נותן לנו הזדמנות לרתום אנשים טובים להמשך העשייה למען החיילים".

בעלי העסקים והמסעדות נזכרו לרגע איך נראית קריית שמונה כשהיא מלאה באנשים. "משמח לראות אנשים ברחובות וחנויות מלאות כמו שהכרנו", אומרת אחת התושבות הוותיקות לחברתה, ושתיהן ממהרות לחצות את הכביש בידיים עמוסות קניות לשבת. קשה לפספס את הנימה המתוקה-מרירה בקולה.

מסע האופנועים המשיך בדרכו למנוחה במוזיאון אופנועי האספנות "הסדנא" בקיבוץ דפנה. שקיות הקניות הועמסו על רכבי הליווי, מעילי הרכיבה נעלמו מהרחובות ואחרוני הרוכבים גלשו בכביש המוביל מזרחה, מעבר לנחל עיון. השלווה המוכרת של יום שישי בצהריים חזרה לעיר.

לרגע אחד התמלאו הרחובות במבקרים, המסעדות והחנויות זכו לתנועה שלא ראו זמן רב, והתושבים הרגישו שלא נשכחו, אבל עתידה של קריית שמונה לא יוכרע ביום אחד או במסע אחד, מוצלח ככל שיהיה. הוא ייקבע בבחירה שיעשו ישראלים גם בשבועות ובחודשים הבאים: להמשיך להגיע, לטייל, לקנות, לבלות ולהפוך את התמיכה החד-פעמית להרגל. האם יבחרו להיות חלק מהמאמץ להשיב לה חיים?

ואולי מסע האופנועים הזה לא היה רק אירוע חד-פעמי, אלא ניסיון להתניע מחדש את התנועה אל העיר. הציבור הישראלי כבר הוכיח את עצמו לא פעם כשמדובר בהתמודדות עם אתגרים גדולים. אם אכן כך יהיה, יש בכוחם של הישראלי להחזיר איתם לא רק פרנסה לעסקים המקומיים, אלא גם את התקווה והאמונה שאפשר לבנות מחדש את החיים בצפון.