בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע הרשיע חברה קבלנית, את מנהלה הפעיל וקבלן משנה, לאחר שקבע כי העסיקו נער בן 17 וחמישה חודשים בעבודות בנייה האסורות על פי חוק עבודת הנוער, וכן ללא בדיקה רפואית ואישור רפואי כנדרש. בפסק הדין קבע נשיא בית הדין, השופט צבי פרנקל, כי חוק עבודת הנוער נועד להגן על בני נוער מפני ניצול, ולכן יש לפרש את האחריות המוטלת על מעסיקים באופן רחב, גם כאשר ההעסקה נעשית באמצעות קבלני משנה.
לפי הכרעת הדין, שניתנה ב-23 ביוני, הנער הועסק ביולי 2024 באתר בנייה באשדוד. בתחילה עסק בניקיון האתר, אולם בהמשך התבקש לעלות לקומות העליונות ולעבוד באמצעות קונגו (פטיש חציבה מכני) ומסור דיסק – ציוד המוגדר כחלק מעבודות בנייה שבהן אסורה העסקת קטינים. במהלך עדותו סיפר הנער כי הבהיר למעסיקים שאינו יודע להפעיל את הכלים, אך התבקש לבצע את העבודה בכל זאת. בהמשך אף נפצע בידו במהלך עבודתו.
מפקחי משרד העבודה שהגיעו לביקורת באתר העידו כי מצאו את הנער עובד עם קונגו, ותצלומים שהוגשו לבית הדין תמכו בעדותם. בית הדין קבע כי עדותו של הנער הייתה עקבית, אותנטית ומהימנה, גם אם במהלך הדיון הוסיף פרטים שלא נמסרו בחקירתו הראשונית, ובהם הפציעה שנגרמה לו במהלך העבודה. השופט קיבל את הסברו שלפיו לא הבין בתחילה את משמעות ההליך המשפטי.
החברה הקבלנית ומנהלה טענו כי לא התקיימו יחסי עבודה בינם לבין הנער, וכי באתר פעלו קבלני משנה שונים. בית הדין הבהיר כי חוק עבודת הנוער אינו מחייב קיומם של יחסי עבודה פורמליים כדי לראות בגורם מסוים מעסיק. נקבע כי החברה, שהייתה הקבלן המבצע באתר, לא הצליחה להראות כי גורם אחר היה המעסיק בפועל של הנער, ולא הצליחה להוכיח כי נקטה בכל האמצעים הנדרשים למנוע העסקת קטינים באתר.
עוד קבע בית הדין כי מנהל החברה לא עמד בחובת הפיקוח המוטלת עליו, אף שטען כי כלל בהסכמים עם קבלני משנה איסור על העסקת קטינים. ההסכמים שהוגשו לבית הדין לא כללו הוראה כזו, והוא עצמו הודה כי לא בדק את גילאי העובדים הנכנסים לאתר. גם קבלן המשנה הורשע, לאחר שהנער זיהה אותו כמי שהורה לו אילו עבודות לבצע, שילם את שכרו ואף ליווה אותו לאחר שנפצע. בית הדין דחה את טענתו שלפיה אדם אחר היה מעסיקו של הנער. השופט העניק משקל נמוך לתמליל שיחה חלקי שהגיש להגנתו, לאחר שזה הוגש ללא ההקלטה המקורית וללא תרגום מלא של החלקים שנוהלו בערבית.
בפסק הדין התייחס השופט גם לשאלה העקרונית של היקף האחריות להעסקת בני נוער באתרי בנייה. לדבריו, פרשנות מצמצמת של החוק, שלפיה האחריות מוטלת רק על המעסיק הישיר, עלולה לאפשר התחמקות מאחריות באמצעות שרשראות קבלני משנה. "חוק עבודת הנוער נועד להסדיר את העסקתם של בני נוער, העושים את צעדיהם הראשונים בשוק העבודה, לפרוש עליהם רשת ביטחון נורמטיבית ולהגן עליהם מפני עבודות המסכנות את בריאותם הפיזית והנפשית, כמו גם מפני ניצול אפשרי בידי מעסיקים", כתב השופט. "המחוקק הכיר בכך שנערים ונערות, מטבע הדברים, חסרים את הכלים, את הניסיון ואת אמצעי המיקוח הנדרשים כדי להגן על עצמם, ומשכך מצא לנכון ליצור מנגנוני הגנה מוגברים עבורם".
לפיכך, קבע כי הפרשנות הראויה המגשימה את תכלית החוק היא פרשנות רחבה ומהותית: "יש להטיל אחריות פלילית גם על העסק שבשטחו הגיאוגרפי והפיזי מבוצעת העבודה בפועל. אחריות זו תעמוד בעינה גם אם קיים גורם או אדם אחר המשמש כמעסיק הישיר של הנער, וזאת ללא תלות בשאלה האם מתקיימים יחסי עבודה פורמליים, יחסי מיקור חוץ או כל זיקה חוזית אחרת בין אותו גורם לבין בעל העסק. כך ניתן להגשים את רצונו של המחוקק ולמנוע מצב שבו בעלי עסקים 'יעצמו עיניהם' לנוכח העסקת נערים בניגוד לחוק בין כותליהם, תוך הסתתרות מאחורי מסכים משפטיים או קבלני משנה".
עם זאת, הסתייג השופט וקבע כי במקום שבו יצליח בעל עסק להוכיח שפעל באופן אקטיבי וסביר כדי למנוע העסקתם של בני נוער, או שלא הייתה לו שליטה במקרקעין – יוכל לסתור את החזקה המשפטית. בית הדין הרשיע את החברה ואת קבלן המשנה בשתי עבירות: העסקת נער בעבודות בנייה אסורות והעסקת נער ללא בדיקה רפואית ואישור רפואי. מנהל החברה הורשע בהפרת חובת הפיקוח למניעת שתי העבירות. הדיון לעונש נקבע בנפרד.
בשנת 2018 תוקן חוק עבודת הנוער ונקבע בו איסור גורף על העסקת בני נוער באתרי בנייה ואף על כניסתם לאתרים אלה – זאת לאור היותו של ענף הבנייה הענף המסוכן ביותר במשק הישראלי, הגורם מדי שנה ליותר ממחצית מהרוגי תאונות הבנייה והתאונות הקשות. תיקון החקיקה קודם על ידי ארגונים חברתיים, ובהם הקבוצה למאבק בתאונות בניין ותעשייה, קו לעובד, הנוער העובד והלומד וההסתדרות, לאחר שמספר בני נוער נהרגו באתרי בנייה – בעיקר במהלך חופשות הלימודים. החריגים היחידים שנקבעו לאיסור הכניסה של בני נוער לעבודה באתרי בנייה הם מסגרות מצומצמות של הכשרה מקצועית וחניכות, הכפופות לתנאים מיוחדים.
