"בעלי המנוח ברוך אבטיחי חיפש כל חייו את האנדרטה של אביו אליהו, שממנו התייתם בגיל 4", אמרה בהתרגשות אלמנתו, צביה אבטיחי. "כשם שאליהו אבטיחי לא זכה לראות את החזון שלו נברא – יישובים עבריים בגבול הצפון, כך ברוך לא הספיק לראות את האנדרטה לזכר אביו מוקמת מחדש".

אבטיחי אמרה את הדברים בטקס אזרחי שנערך אתמול (ראשון) לחנוכת אנדרטה לאליהו אבטיחי, בהשתתפות חיילים רבים. אבטיחי (1907-1938) היה ראשון הנופלים בהקמת גדר הצפון. הוא היה מהראשונים להתנדב לשירות במשטרה הבריטית ולאבטחת בניית גדר הצפון; נוטר ביחידת עילית משטרתית, שהכיר כל פיסת קרקע בארץ ישראל המנדטורית; והנוטר הראשון שנפל בגבול הצפון. 

בשבועות הספורים שבהם הספיק לאבטח את עבודת בניית הגדר, במאי 1938, הותיר רושם רב על חבריו, שראו בו מנהיג. הוא נרצח בידי כנופיה ערבית, הרחק מכל יישוב יהודי, בין הנקודות שבהן נמצאים כיום קיבוץ מלכיה ומושב אביבים. הניח אחריו אלמנה ואת הילד ברוך. האנדרטה שנבנתה לזכרו במקום שבו נפל נעלמה לפני עשרות שנים, אולם השבוע הקימו מילואימניקים המשרתים בגזרה מגדוד 'חוצב 8112' אנדרטה חדשה לזכרו, שאותה יצקו בעצמם.

בטקס החנוכה סופר על אבטיחי, שהיה ממנהיגי הנוטרים שאבטחו את 'פלוגות הגודרים' – מקימי גדר הגבול בתקופת המנדט. נכדיו וניניו של אבטיחי שהגיעו לטקס הודו לחיילי גדוד המילואים שיזמו את חידוש האנדרטה. 

אור פז עברי, מג"ד 8112 ומוביל המיזם אמר בטקס: "אנחנו לא הראשונים להגן על גבול הצפון, וגם לא נהיה האחרונים. אנחנו חוליה בשרשרת. היעלמותה של האנדרטה של אליהו אבטיחי, שכן היה מהראשונים, לא נתנה לנו מנוח. חיפשנו אותה במשך תקופה ארוכה עד שהחלטנו להקימה מחדש".

לאחר שנורה אבטיחי למוות, הוא נקבר בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב בטקס גדול בהשתתפות מנהיגי היישוב. חבריו הנוטרים הקימו לזכרו אנדרטה סמוך לנקודה שבה נרצח על גבול לבנון, אולם היא נעלמה, כנראה כעשור או שניים אחר כך. יש הסבורים כי נגנבה כשהשטח נכבש בידי הערבים במהלך מלחמת העצמאות.

צביה אבטיחי זוכרת כי ראתה את האנדרטה בביקור בצפון בשנת 1953, עוד לפני שהכירה את ברוך בנו. במהלך חייו ערך ברוך חיפושים רבים אחר האנדרטה של אביו אך אלו לא צלחו, ולפני 4 שנים הלך לעולמו.

"ברוך בקושי הכיר את אבא שלו", מספרת צביה, "היה בן ארבע וחצי כשאליהו יצא עם הגודרים לבנות את גבול הצפון. הוא תמיד סיפר שאמא שלו התחננה בפניו שלא יצא, 'אתה משוחרר כבר, שירתת מספיק. הילד לא מכיר אותך. אני לא רוצה להישאר לבד'. אליהו הבטיח שזו הפעילות האחרונה שהוא מתגייס אליה, ואחרי זה הוא לא יעזוב יותר את תל אביב. למרבה הצער הוא חזר בארון".

צביה מספרת על המסעות של ברוך לצפון, לחפש אחר האנדרטה בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת: "פעם אחת הוא נסע עם חברים, והם חיפשו ליד אביבים. קצין משטרה דרוזי בשם פראן, מ'מצודת כח', הצטרף אליהם בשנות השישים, אבל הם לא מצאו את המצבה. הוא חיפש אותה פעם אחרת עם גיסי וגיסתי, ופעם גם נסענו עם הילדים שלנו. האנדרטה כנראה כבר לא הייתה. מי יודע, אולי עוד ימצאו אותה משמשת כמדרגה באחד הכפרים בלבנון". 

גדוד השריון חוצב 8112 שתפס בחודשיים האחרונים את הגזרה בגבול לבנון, נחשף לסיפור של אליהו אבטיחי ופלוגות הגודרים בעקבות עותק של 'ספר הגודרים' שנמצא במבנה צבאי שהופצץ על ידי חיזבאללה, והחליט להקים את המצבה מחדש. בזכות היוזמה של כוח המילואים האנדרטה האבודה עומדת שוב, ממלאת ציווי תנ"כי קדום: זכור.

אליהו הזכור לטוב

עלה לבדו, שירת בגבולות

אליהו, בנם של הרב מרדכי-יוסף ואסתר ארבוז (=אבטיח ביידיש), נולד בלובלין שבפולין בשנת 1907. לאחר שהתייתם מאמו גדל אצל סבו והצטרף לתנועת 'החלוץ'. מגיל צעיר חלם לעלות לארץ ישראל, אולם משפחתו התנגדה לכך והוא לא הצליח להשיג סרטיפיקט. בגיל 16 ברח מהבית, חצה ארצות והגיע בגפו עד למשרד הארצישראלי בווינה, שם קיבל את אישור העלייה המיוחל ועלה ארצה בשנת 1922.

עם עלייתו ארצה עבד תקופה קצרה בחקלאות ובבנייה. לאחר קבלת המלצה מהסוכנות היהודית, התגייס למשטרה הבריטית, שם שובץ לאחת מחמש 'פלוגות הפרשים', בהן שירתו כתף לצד כתף יהודים, ערבים וצ'רקסים. כפרש בשירות המשטרה הקולוניאלית נדד בין מחנות שונים ברחבי הארץ, מיריחו ובאר שבע ועד לצפון.

בשנת 1927, עם פירוק היחידה, היה אבטיחי בין היהודים הבודדים שבחרו להמשיך לחיל הספר של עבר הירדן ("הז'נדרמריה"), ושירת בנקודות גבול נידחות. בהמשך עבר למשטרה הארצישראלית ושירת בחיפה, בעמק יזרעאל ובצפת. במאורעות תרפ"ט (1929) שירת בנצרת כאחד היהודים היחידים בין עשרות שוטרים ערבים, תוך סיכון חיים מתמיד.

לאחר המאורעות נישא לחיה לבית גלזר. בקשתו לעבור ליפו נדחתה, והוא בחר לעזוב את המשטרה, לעבור לתל אביב ולעבוד כפועל בניין בתחנת הכוח 'רידינג' וב'סולל בונה'. בפרוץ מאורעות תרצ"ו (1936), מתוך דאגה לפרנסת משפחתו, התנדב שוב למשטרה הבריטית כנוטר. הוא שימש כמאבטח בתחנת הרכבת של תל אביב, ובקו חיפה-לוד. לאחר כשנתיים, כאשר 'סולל בונה' גייסה פועלים להקמת גדר הצפון, התנדב אבטיחי מיד. הוא מונה לכוח הנוטרים שיאבטח את העבודות בשטח, מותיר מאחור את אשתו ובנו בתל-אביב.

כנופיות הצפון פלשו בקלות

בצפון הארץ המרד הערבי חצה גבולות. כנופיות שחיו מחוץ לשטחי המנדט פלשו אליו כדי לפגוע ביהודים ובבריטים, ונמלטו לאחר מכן בקלות חזרה לכפריהם. זה לא שגבולות הארץ היו פרוצים, פשוט לא היה כל מכשול. לא הייתה גדר.

 ביולי 1937 סללה ממשלת המנדט כביש ביטחון לאורך גבול לבנון והקימה עשרה מגדלי שמירה (פילבוקס) מבטון. למרות נוכחות של צוותים מעורבים (בריטים, ערבים ויהודים חברי "ההגנה"), המצדיות המבודדות לא מנעו את המשך חדירת המחבלים, והשוטרים עסקו בעיקר בהגנה עצמית.

בראשית 1938 הזמינה הממשלה את סר צ'ארלס טיגארט, מומחה בריטי ללוחמה בטרור, כדי לפתור את הבעיה. טיגארט קבע כי יש להקים גדר תיל רציפה ומסועפת לאורך הגבולות עם סוריה ולבנון, שתלווה בסיורי משטרה קבועים. תוכנית זו כונתה "חומת טיגארט" ונועדה להימתח לאורך כביש הצפון ועד לכנרת.

המחלקה לעבודות ציבוריות של המנדט (מע"צ) התקשתה לבצע את הפרויקט בשל התנגדות הפקידות הבריטית, שראתה בו צעד פרו-ציוני, וכן בשל מורכבות העבודה בשטח סלעי ובלתי נגיש, וסירובם של הפועלים הערבים המקומיים לעבוד בשל הפחד מהכנופיות. המציאות בשטח אכן הייתה מסוכנת: שיירות אספקה צבאיות הותקפו באופן תדיר במטענים ובמארבי אש קטלניים.

בשל הקשיים, ובתמיכת הנציב העליון החדש הארולד מקמייקל, הציע מושל הגליל, סר אלק קירקברייד, להטיל את המשימה על חברת הבנייה של ההסתדרות 'סולל בונה'. זאת מתוך הנחה שהיהודים יוכלו לה, ויקבלו על עצמם את העבודה בתקופת המשבר הכלכלי.

המכשול הראשון נגד מחבלים

לצורך בניית הגדר נרכשו סלילי תיל שיוצרו באיטליה, הועסקו יותר מאלף פועלים עבריים, וסוכמו הסדרי אבטחתם בפגישה חשובה של דוד הכהן, מחברי הנהלת "סולל בונה" וצ'ארלס טיגארט. הכהן דרש לגייס נוטרים יהודים במימון בריטי לצורך אבטחת העבודות, כדי לא להסתמך על השוטרים הערבים. בתום המשא ומתן הוחלט כי 300 מאנשי "ההגנה" יושבעו כנוטרים, 200 במימון בריטי ו-100 במימון סולל בונה. 

הבריטים הקצו לטובת המאמץ 300 רובים ומקלעים, ואלו תוגברו בנשק לא חוקי ממחסני 'ההגנה'. כל 65 מנהלי העבודה חומשו באקדחים. המבצע כולו נתמך כלכלית גם על ידי הסוכנות היהודית, שמימנה חלק מהוצאות הרכב, המגורים של החיילים הבריטים, ואף תשלומים לסייענים ומשתפי פעולה בקרב האוכלוסייה המקומית.

אליהו גולומב הטיל על יצחק שדה ואליהו בן-חור לתכנן את הגנת הפועלים. הוקם מערך ייחודי המבוסס על שלוש פלוגות של אנשי "פלוגות השדה" (פו"ש) וה'נודדת' שפעלו ברוטציה: פלוגה אחת אבטחה את השיירות והפועלים בשטח; פלוגה שנייה שמרה על מחנה העובדים, שבו הועסקו גם נשים לתפקידי מטבח וסניטציה; ופלוגה שלישית הייתה באימונים או בחופשה.

אורכה הכולל של הגדר נקבע על 75 קילומטרים. פריסתה נעשתה ממזרח למערב, במקביל לכביש הצפון הישן.  על התוואי שבו עובר כיום הגבול בין ישראל ללבנון, פחות או יותר, הוקמו שלוש גדרות תיל בגובה 1.90 מטרים. ביניהן שרועות גדרות סבך דוקרניות, ברוחב 1.60 מטרים. משם לאורך ביצות החולה, ועד לכנרת, הוקם תוואי של שתי גדרות, במה שהיה אז הגבול עם סוריה. בתוואי האחרון, עד משולש הגבולות שבירמוך, הסתפקו בגדר אחת. כך תוכנן להפריד בין שטחי המנדט הבריטי לסוריה ולבנון, שהיו תחת שלטון צרפתי.

באייר תרצ"ח (מאי 1938) החלה בניית הגדר, תחת דרישה בריטית קשוחה לסיום העבודה בתוך שלושה חודשים. יותר מ-1,000 פועלים יהודים, עולים חדשים לצד ותיקים, קיבוצניקים לצד עירוניים ובני המושבות, יצאו אל האזור ההררי והעוין כדי לבנות את המכשול הראשון נגד מחבלים בארץ ישראל.

"על אף התלאות, אני מאושר"

התנאים במחנה הגודרים היו קשים ביותר, והפועלים המתוסכלים איימו בשביתה כבר באסיפה הראשונה אליה הגיע ברל כצנלסון, עורך 'דבר' באותה העת, וממנהיגי היישוב. הרוחות התלהטו ובזה אחר זה קראו הפועלים להשבית את העבודה במחאה על התנאים הירודים. אבטיחי קם ונשא נאום חוצב להבות ששינה את הרוחות:

"אני עובד מן השורה כמוכם… נכון כי המפעל הזה אליו התגייסנו, משביענו יום יום  תלאות וקשיים רבים, ואף-על-פי-כן עלי לומר לכם – כי על אף כל התלאות, אני מאושר כל כך כי זכיתי להיות עם היוצאים לכאן, עד שכל אשר שמענו על הקשיים, נראה בעיני קטן וחיוור לעומת החוויה העצומה בה זוכים אנחנו במעשה הגדול הזה. אינני יודע, חברים, אם הערבים יצליחו לפרוץ את הגדר או  לא יצליחו, דבר אחד אני יודע – אנחנו המתיישבים הראשונים בכביש הצפון, והצריף הזה, חדר האוכל שלנו,  הפרוץ לרוחות ולאבק הוא בעיני הבית הראשון, ראשון לבתים רבים ולישובים אשר עוד יקומו… אל נאיים בהפסקת העבודה!"

נאומו התקבל במחיאות כפיים סוערות, והאיום בשביתה הוסר. ברל כצנלסון הנרגש ניגש להודות לו אישית והשניים שוחחו, כך העיד לימים ברל רפטור, מראשי 'סולל בונה' שנכח באסיפה.

אש כבדה מטווח קצר

ביום כ"ב באייר תרצ"ח (23 במאי 1938) יצא אבטיחי יחד עם עוד 14 פועלים שאינם חמושים, ובליווי שוטרים בריטיים, להקים גדר סביב מחנה חדש ומבודד. חבריו העידו כי ניגש למשימה בחשק ובמיומנות רבה. אחר הצוהריים, בדרכם חזרה על כביש הצפון מול הכפר סלחה (כיום באזור מלכיה) נפתחה עליהם אש כבדה מטווח קצר. 

אבטיחי נפצע קשה משני כדורים בבטנו. במהלך חילופי האש ופינוי הפצועים הוא נשכח זמנית בתעלה, אך שני שוטרים בריטיים חזרו תחת אש וחילצו אותו. אבטיחי הובא למרפאת איילת השחר, שם קיבל טיפול ראשוני, אך נפטר בדרך לבית החולים 'הדסה' בטבריה. הוא היה בן 31 בנופלו. הניח אחריו את חיה אשתו, וברוך בנו.

ההלוויה: "יש ללכת להגן, להציל!"

ארונו הועבר מטבריה לתל אביב והוצב במרתף של משכן ברנר (כיום מרכז הנוער העובד והלומד), המקום שבו עמד בתור כדי להתנדב למשימה בצפון. מבית ברנר יצאה השיירה לבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור. המוני אזרחים ואנשי תנועת הפועלים ליוו את הארון שעוטר בדגל הלאום ודגל אדום. מנהיגי היישוב ספדו לו. 

דוב הוז אמר: "טוב שתדע העיר הזאת כי לא די לנו לחיות ברחובותיה השקטים והבטוחים. יש ללכת להגן, להציל!". רפטור הוסיף: "אבטיחי היה בין הראשונים למתנדבים וכן היה הקורבן הראשון בקו החדש בין חניתה לאיילת-השחר". הוא נטמן בקבר האחים לחללי המאורעות. חבריו מפלוגות הגודרים הקימו לזכרו אנדרטה במקום בו נורה, אולם היא לא שרדה את המלחמות שניטשו באזור. 

השחזור: ספר, סלע ובטון

המג"ד אור פז עברי הכיר את הסיפור של אליהו אבטיחי מזה שנים. בקיץ 2025 גויס הגדוד לשרת בגזרה של מוצב בירנית, מערבית לאזור שבו נרצח אבטיחי. מוצב בירנית היה מלא בהריסות מהפצצות חיזבאללה בשנתיים שקדמו לכך. 

"באחד המבנים ההרוסים מצאתי את ספר הגודרים", הוא אומר, "זה היה סוריאליסטי לראות את המוצב ששימש את האוגדה מלא שברי בניינים, ספרים מתגוללים בחוצותיו. אלו מראות שמדגישים שעבודת ההגנה של גבול הצפון לא הסתיימה גם אחרי קרוב ל-100 שנים. הספר של גדוד הגודרים התחבר לי למשימה שקיבלנו שם, והזכיר לי שוב את אליהו אבטיחי".

"בשהות שם התחלנו לחפש את האנדרטה, ובגלל שלא מצאנו, החל להתגלגל הרעיון של בנייתה מחדש", מספר פז עברי, "בהתחלה חשבנו להקים אותה בהר גודרים, אבל הפרויקט לא יצא לפועל. לפני שלושה חודשים גויסנו שוב, הפעם לגזרה שבה עמדה האנדרטה. חיפשנו את המצבה המקורית בכל הגזרה, הרמנו רחפנים, חיפשנו בכפרים. לא מצאנו. אז בסוף החלטנו לעשות מחדש. 

"באמצעות מפות ישנות מהתקופה הבריטית הצלחנו לאתר את הנקודה המדויקת שבה הייתה המצבה, והפעם שום דבר לא עצר אותנו מלשחזר אותה. אני רואה בזה הזדמנות להתחבר לשרשרת הדורות של שמירת הביטחון בגבול הצפון". פז עברי אומר שהוא לא מכיר מקרה דומה שבו אנדרטה שנעלמה נבנתה מחדש.

מפות מתקופת המנדט

פרויקט שחזור המצבה זימן למשרתי גדוד חוצב 8112 כמה אתגרים מעניינים. ראשית, היה צורך להתחקות אחר המיקום המדויק של האנדרטה הישנה. התהליך לקח חודשיים ודרש עיון במפות מתקופת המנדט הבריטית עם תוואי נוף שונה, ללא היישובים והכבישים שקיימים היום באזור.

האתגר הבא היה לאתר נקודה מתאימה להקמת מצבה, קרוב ככל שניתן למיקום המשוער של האנדרטה שעמדה שם עד מלחמת העצמאות. פז עברי איתר סלע גדול לצד דרך צדדית, עם תצפית נוף פנורמית על רכס השקד, ומקום נוח לחנות רכבים. הסלע נבחר לשמש כבסיס לאנדרטה כפי שהיה במצבה המקורית.

טלפון לחברה קדישא

"אור המג"ד תפס אותי בחדר האוכל ב-23 במאי ושאל אותי: 'את יודעת מה קרה היום?'", מספרת סגולה זמירי, המשרתת בגדוד. "שאלתי: 'מה קרה היום?' והוא ענה: 'אליהו אבטיחי נהרג'. לא ידעתי מי זה בכלל. אור סיפר לי, ונתן לי משימה לאתר את הצאצאים שלו". 

זמירי מצאה כתבה מעיתון 'דבר' ממאי 1938 שבה מסופר על המאורע. "כתוב שם שהוא הותיר אחריו בן בשם ברוך", היא מספרת. חיפוש השם 'ברוך אבטיחי' בגוגל הביא אותה לתמונה של קבר ברחובות, אז היא התקשרה לחברה קדישא של רחובות, ולשמחתה מי שענה לה התרגש מהסיפור ושיתף פעולה. הוא העביר לה את מספר הטלפון של יעל להט, בתו של ברוך אבטיחי שהלך לעולמו ב-2022. 

"היא מאוד התרגשה", ממשיכה זמירי, "מסתבר שהיא בעצמה שירתה כקצינת נפגעים בצה"ל. זה מעגל שנסגר, לוחמי צה"ל שמגנים היום על גבול הצפון מחדשים את המצבה של סבא שלה שנהרג על הגנת הגבול הזה לפני כמעט 90 שנים. היא שמחה שאכפת לנו".

לברוך נולדו ארבעה ילדים. לבנו הבכור קרא אליהו, על שם אביו. להט סיפרה לזמירי שמגיל צעיר היא זוכרת נסיעות לצפון עם אביה ברוך זכרונו לברכה, שבהן היה מחפש אחר האנדרטה. "הוא לא הפסיק לחפש אותה, ידע שהייתה קיימת ולא הרפה. הוא חקר את הנושא הזה, היה עובר בין הקיבוצים ושואל אנשים. בסופו של דבר הוא ילד שהתייתם בגיל צעיר מאוד, וזה מה שנשאר לו מאבא שלו".

"עבודה בחומרים פשוטים, כמו הגודרים"

"אור המג"ד שאל אותי אם אני יודע להתעסק בבטון", אומר יוסף פרידמן, חייל בגדוד. "שאלתי למה, ואז הוא העלה את הרעיון של לבנות מחדש את האנדרטה. זה היה פרויקט קצת מאתגר לצקת בטון במקום נידח על הגבול, אבל משימה ראויה. היה לנו חשוב לשמור על העיצוב המקורי. הבאתי קרשים, מלט, אמבטיה, מים, חול וכלי עבודה והתחלנו לעבוד. עבודה בחומרים פשוטים, בתנאים של המקום, כמו שעבדו הגודרים בדיוק כאן לפני 90 שנים."

פרידמן משרת בגדוד לצד אחיו, ואת הפרויקט הזה הם עשו יחד. במהלך עבודות הבטון הם גילו שהמשטח שעליו יצקו את המצבה, בולדר גדול ובולט בשטח, מכיל בתוכו תצורה גיאולוגית מסוימת, ששמה המדעי הוא גאודה. התופעה, הנפוצה בסלעי גיר ודולומיט, מכונה בעברית גם 'אבטיחי אליהו'.

גילוי נאות: הכותב משרת במילואים בגדוד 8112 והשתתף בפרויקט שחזור המצבה