מלחמת האזרחים בסוריה חוללה בשנים האחרונות שינוי עמוק במבנה החברתי המסורתי של העדה הדרוזית במחוז א-סווידא. על רקע הצורך לשרוד את האיום שהציבו קבוצות חמושים שונות שנלחמו באזור, התפקידים המגדריים בעדה נאלצו להשתנות – לא מתוך תפישה או בחירה אידיאולוגי, אלא מתוך הכרח קיומי של להיות או לחדול.

מחקר חדש של ד"ר ג'נאן פראג' פלאח מאוניברסיטת חיפה תיעד וניתח את השינוי הדרמטי. ממצאי הביניים לקראת פרסום סופי של המחקר הוצגו בשבוע שעבר בכנס של המכון האקדמי לחקר החברה והתרבות הדרוזית במכללה האקדמית גליל מערבי בשיתוף המרכז למורשת הדרוזים בישראל. למרות הריחוק הגיאוגרפי, פראג' פלאח והסטודנטיות שלה הצליחו באמצעות רשתות חברתיות, שאלונים ממוקדים וראיונות מקוונים עם נשים בסוריה, לשרטט תמונת מצב של חברה בטלטלה – ושל מעמד האישה החדש שנולד מאותה טלטלה.

לדברי פראג' פלאח, המצב המשתנה של הנשים בלב אזור קרבות משך אותה לחקור עוד. "ראיתי שלנשים בסוריה התחיל להיות תפקיד אקטיבי, וזה משהו שלא היה בעבר", היא מספרת ל'דבר'. "בתחילת המלחמה, עוד לפני האירועים של השנתיים האחרונות, נשים נחטפו ונאנסו, ואז החזירו אותן. אמרתי לעצמי: 'למה הן יושבות בשקט?'. זה לא נהוג בחברה לקבל מצב שבו חוטפים נשים, אונסים אותן ומחזירים אותן כאילו לא קרה כלום, והן לא מדברות. פתחתי את הנושא הזה אצלי. אף שבהרצאות שלי אני בדרך כלל לא נוגעת בנושאים פוליטיים או ביטחוניים כי זה רגיש, עקב המצב – והעובדה שהיו לי מלא סטודנטיות דרוזיות – הנושא פשוט נפתח".

היא ביקשה מאחת הסטודנטיות לבדוק אם תוכל לבחון את המצב בשטח, וגילתה להפתעתה רשת חברתית קיימת ופעילה: "גיליתי שיש קבוצות וואטסאפ ופייסבוק של נשים משם – זה התחיל מקרובת משפחה של מישהי שהובילה לעוד נשים, וכך נוצרה קבוצה גדולה שבה הן משוחחות יחד ומספרות מה קורה בסוריה. אמרתי לסטודנטיות שלי לבדוק אם הנשים האלו יסכימו שנראיין אותן או נשלח להן שאלות, והן באמת הסכימו. ככה אספנו את הממצאים הראשונים למחקר".

בשאלונים ביקשה פראג' פלאח לברר מה היה תפקידן של הנשים בלחימה, והתשובות היו בלתי צפויות: "הבנתי שהיה להן תפקיד כפול: גם לעודד את המשפחות השכולות, לספק אוכל למשפחות נזקקות וללוחמים, וגם להילחם פיזית. חלק מהנשים לקחו נשק ואמרו: 'אם מישהו נכנס אלינו הביתה, אנחנו יורות בו'. חלק קטן מהן ממש יצא להילחם. מה שמעניין במיוחד זה שהחברה שם לא התנגדה ליציאה של נשים למטרות הגנה".

לדבריה, השינוי התפישתי העמוק ביותר זוהה דווקא בדור המבוגר: "הן לחלוטין בעד שמירה על הבית, על הגוף ועל המשפחה, אפילו אם המחיר הוא לשאת נשק ולהתגונן בתוך הבית. הן לא נגד יציאת נשים להילחם".

השינוי הגדול נולד מתוך תנאי המציאות

פראג' פלאח מדגישה כי בסופו של דבר השינוי הגדול נולד מתוך תנאי המציאות. "זה היה להיות או לא להיות", היא מתארת. "וזה בדיוק מה שגרם גם לדרוזים כאן בארץ לעמוד איתנים ולבנות את החמ"ל. בחמ"ל הזה יש נשים דרוזיות שמובילות מהלכים מאוד חשובים בתמיכה באחים שלנו בסוריה. כמו שכולם יודעים, לולא התמיכה הרוחנית והחומרית שזרמה מכאן, המצב שם היה גרוע בהרבה".

בעקבות האירועים ההומניטריים קשים שהתרחשו באזור א-סווידא (כולל הפגיעה והחטיפה של נשים דרוזיות), הוקמו בישראל חמ"לים ייעודיים לגיוס תרומות וסיוע.

גם לתמיכה שהגיעה מישראל היה היבט מגדרי מובהק. "את המהלך הגדול הזה הוביל ראש העדה, השייח' מוואפק טריף", אומרת פראג' פלאח. "הוא עמד איתן, גייס, דיבר, נסע ואפילו פתח את החמ"ל בחצר הבית הפרטי שלו. מאות אנשים הגיעו לשם מדי יום. אבל אני חייבת לתת פה קרדיט ענק לאשתו – היא אישה חזקה מאוד, שעזרה, תמכה ועשתה הכול מאחורי הקלעים. מאוד חשוב להזכיר אותה, היא עמוד תווך אמיתי".

מהמרחב הביתי אל שדה הקרב

נתוני המחקר, שנאספו באמצעות עשרות שאלונים לצד סדרת ראיונות עומק עם נשים מבוגרות, מצביעים על חמישה שלבים של מעורבות נשית שהתרחבו בהדרגה ככל שהלחימה בסוריה הסלימה:

• עמוד התווך של הבית: בתחילת המלחמה, בימים של פחד ואלימות גואה, הנשים היוו עוגן של יציבות רגשית ושמרו על הילדים והמבוגרים בתוך המרחב הביתי.
• מארגנות חוסן בעורף: ככל שהלחימה התארכה, הרחיבו הנשים את תפקידן מהבית אל הקהילה. הן פתחו את בתיהן, אירחו משפחות מפונות מסווידא, הכינו אוכל, העניקו סיוע רפואי וטיפלו בפצועים. הן תמכו באימהות ובקשישים כדי לייצר רשת ביטחון חברתית.
• היציאה למרחב הציבורי: קולן של הנשים ההחל להישמע מחוץ למרחב הפרטי באמצעות הפגנות ומחאות מקומיות ובינלאומיות של נשים דרוזיות שהצהירו על נוכחותן ועמידתן לצד העדה.
• נשיאת נשק והתנגדות פעילה: נקודת המפנה המשמעותית ביותר היא המוכנות והנכונות של הנשים לשאת נשק לצורכי הגנה עצמית והגנה על הכפר. מעבר לכך, חלק מהנשים יצאו פיזית לשטח והשתתפו בהתנגדות ובלחימה ממשית.
• גיוס טוטאלי של 'מנערה ועד קשישה': עמידה קולקטיבית של נשים בכל הגילים מתוך תפישה של התנגדות עד מוות למען הגנה על הגוף, הכבוד והבית. כפי שניסחה זאת אחת המשיבות: "מהנערה ועד האישה הקשישה, בזמן סכנה כולנו צריכות לעמוד. את הכבוד והבית לא משאירים".

באחד הראיונות תועדה אם שאיבדה את בניה בלחימה. "כולנו ראינו איך ליוו אותן או איך נשאו אותן בכאב", נזכרת פראג' פלאח. "אבל היא קמה וכמו כל אם דרוזית אמרה: 'האמונה שלי לא נשברה. הכאב של כולנו גדול אבל אנחנו עדיין עומדות, כי הכוח שלי היום אינו רק בשבילי, הכוח שלי הוא בשביל כל אנשי הכפר הקהילה הדרוזית'".

"ברגע שיש איום קיומי, אתה תהפוך למשהו אחר"

כשפראג' פלאח נשאלת על תובנות חדשות שעלו מהמחקר, היא משיבה בנחרצות: "הממצאים האלה הביאו אותי לתובנה ברורה: לא חשוב מה אתה ומי אתה, ברגע שהקיום שלך מאוים – אתה תהפוך למשהו אחר כדי לשמור על החיים שלך. אחרת, אתה פשוט נכחד. במצב כזה, הדרך כבר לא חשובה".

לדבריה, אחד הדברים הייחודיים והמפתיעים בעריכת המחקר המסוים הזה היה העוצמה של העדויות שהגיעו מהשטח, לעומת מחקר רגיל שבו בוחנים מדגם ובונים תיאוריה ללא כל מעורבות רגשית. "יש לנשים ההן כוח אדיר שקשה אפילו להסביר במילים", היא אומרת. מקור הכוח, לטענתה, טמון בעיקר החרדה לגורל הקהילה: "קודם כל, זה מגיע מהחיבור לקיום של העדה", מסבירה פראג' פלאח. "אנחנו עדה קטנה מאוד – בכל העולם יש בסך הכול מיליון וחצי דרוזים, והרוב המכריע נמצא בסוריה. בארץ אנחנו בערך 150 אלף, בלבנון 350 אלף, בירדן 40 אלף, ועוד קצת בתפוצות. אם הרוב הדרוזי בסוריה יושמד, לא יישאר מהעדה הזו כלום. הנשים מבינות את זה ואומרות: 'זה הקיום שלי כאישה, כעדה, וזה הקיום של הילדים והצעירים שלנו שנטבחים יום-יום בחצרות הכפרים'".

האם תהיה לכך השפעה ארוכת טווח על התפישה העצמית של הנשים הדרוזיות?
"לדעתי ברור שתהיה לזה השפעה ארוכת טווח, ואי אפשר יהיה לחזור לאחור. החברה תהיה חייבת להבין שצריך לתת לנשים כוח גם מבחינת הובלה, תפקידים ושיתוף. מבחינת השכלה המצב שם תמיד היה טוב, יש הרבה נשים עם השכלה גבוהה בסוריה, אבל עכשיו כשהרבה צעירים נהרגו במלחמה, הנשים תופסות את מקומן. מה שאני תמיד גאה להגיד זה שעל פי ההלכה והדת הדרוזית הגבר והאישה שווים לחלוטין בהכול. מה שקלקל לאורך השנים לא היה הדת, אלא מנהגים של חברה פטריארכלית ים תיכונית.

"לדוגמה, רצח נשים הוא אסור לחלוטין בדת הדרוזית. אסור לרצוח, נקודה. לא מזמן התפרסם מחקר שלי בכתב העת Israel Affairs שבדק עמדות של גברים דרוזים מבוגרים (מעל גיל 70) לגבי רצח נשים, על רקע מה שמכונה 'כבוד המשפחה'. כולם פה אחד התנגדו לה. בעבר, אחוז רצח הנשים בחברה הדרוזית היה נמוך מאוד, כמעט אפסי. לאורך עשרות שנים ברוב היישובים הדרוזיים היו אולי מקרה אחד או שניים. ב-20-30 השנים האחרונות התופעה הזו לצערי גדלה. כיום, אני ועמיתתי, פרופ' שלווה וייל מהאוניברסיטה העברית, עושות מחקר מקיף על רצח נשים, ורואים שיש עדיין מספר לא מבוטל של נשים דרוזיות שנרצחות כי מאשימים אותן במשהו. לכן פניתי לאנשים המבוגרים, כדי להראות שפעם זה כמעט לא היה קיים – ושהתופעה החדשה הזו היא עיוות חברתי מודרני ולא מסורת דתית".

השפעת השינויים שחלים על הנשים הדרוזיות בסוריה מחלחלת גם לישראל ומייצרת נקודות השקה קיומיות. פראג' פלאח מזכירה כי מבחינה היסטורית, יציאתן של נשים דרוזיות בישראל למרחב הציבורי התרחשה בעיקר סביב משברים קיומיים – בפעם הראשונה זה קרה במחאה נגד חוק הלאום, ובפעם השנייה בעקבות הזעזוע העמוק מהטבח בסווידא.

האם הנשים הדרוזיות בארץ יכולות לשאוב השראה מהתהליכים ומהכוח של הנשים בסווידא?
"לא, אנחנו לא רוצות לשאוב משם השראה. שם מדובר במלחמה, בטבח ובמצב הישרדותי קשה. אצלנו בארץ המצב שונה וטוב בהרבה. אחוז הסטודנטיות הדרוזיות אצלנו גבוה מהסטודנטים ועומד על כמעט 68%, ונשים רבות מתקדמות ומקבלות תפקידים בכירים. גם בחמ"ל שהוקם בעקבות האירועים בסוריה הייתה נוכחות נשית מכובדת מאוד: הן לא נאלצו להגיש כיבוד, אלא ניהלו את חזית ההסברה והתודעה ועבדו מול משרד החינוך כדי להטמיע מערכי שיעור שמסבירים מה קורה, ואפילו בנו תוכניות עתידיות".