התלמידים שסיימו השנה את כיתה י"ב ב'אורט שחקים' בנהריה זוכרים היטב את נפילת הטיל סמוך לבית הספר, באמצע מבחן שכבתי במתמטיקה. "רצנו למרחב המוגן, וכשחזרנו הודעתי למשפחה שלי שאני בסדר והכול", מספרת שילת דהן (17), "החזרתי את הפלאפון לעמדת הפלאפונים והמשכתי במבחן. רק אחר כך הבנתי שהנפילה הייתה כל כך קרוב אלינו, ברחוב רמז. הייתי בהלם. בזמן שאני התרכזתי במבחן, המשפחה שלי נלחצה כי לא עניתי להם".

"עצרתי 300 תלמידים בגופי, כדי שלא ייצאו מהמרחב המוגן", מספר צחי אוברמן (43), מחנך כיתה י"ב 5, מורה לגאוגרפיה והרכז החברתי של בית הספר. "הם רצו לחזור לבחינה, אבל עוד לא עברו עשר דקות". לעצירת המבחן היה גם צד חיובי: "בואו נגיד", אומר אלעד חיים (18), "שהאזעקה אפשרה להחליף רשמים מהמבחן".

דהן, חיים וחבריהם הם חלק מדור של צעירים ישראלים שהתבגר ללא שגרה. המעברים התכופים בין שגרה לחירום, בין ודאות לכאוס, ליוו את שלוש השנים שלהם בתיכון, שהחלו  רגע לפני 7 באוקטובר והמלחמות שבאו אחריו – עם חמאס, עם איראן ועם חיזבאללה בדרום לבנון, סמוך לנהריה. אבל השיבוש של שגרת היומיום והלימודים שלהם התחיל כבר בחטיבת הביניים, שבמהלכה חוו ארבעה סגרים והגבלות בשל מגפת הקורונה, עם לימודים מרחוק, קפסולות ובידודים.

מתוך המציאות שהשתנתה בקצב מסחרר, וההתמודדות עם האתגרים האישיים והמשפחתיים – יש להם כמה תובנות, וגם תוכניות וחלומות.

7 באוקטובר: "מה נעשה אם תהיה חדירת מחבלים?"

7 באוקטובר תפס אותם מעט אחרי תחילת כיתה י'. תומר דניאל (18) מספר שבאותה שבת הוא ישן, אחרי שחזר מבילוי עם חבריו ב-05:00 בבוקר. "ירדן, אח שלי, העיר אותי ואמר לי 'קום, יש מלחמה'", הוא מספר, "ואמרתי לו 'מצחיק, עכשיו צא מהחדר שלי'. כשהתעוררנו, חששנו מחדירת מחבלים ונבהלנו, כי היינו לבד בבית. ההורים שלי לא היו בבית. מה נעשה אם תהיה חדירת מחבלים? זה לא שיש למישהו מאיתנו הכשרה צבאית".

בהמשך הוא ומשפחתו עברו להתגורר במשך חודשיים אצל סבא וסבתא בבית שאן, חוץ מאביו, שעובד בתעשייה הביטחונית, והיה בעבודה בנתניה. "בחודשיים האלו פגשתי את אבא שלי לכמה דקות בכל פעם, ודיברנו המון בטלפון". שאר התלמידים לא התפנו מבתיהם.

למשפחה של חיים, שמתגורר בעכו, הייתה דרמה משלה. "סבא שלי נפל בדרך לבית הכנסת והתפנה לבית החולים בנהריה. באתי לאבא שלי, שהיה בבית הכנסת, ואמרתי לו: 'סבא התפנה, ויש מלחמה, חטופים, הרוגים, פצועים, ואולי תהיה חדירה מגבול הצפון". הימים הבאים היו לחוצים. "אבא שלי היה בבית החולים עם סבא. חששתי שתהיה חדירה של מחבלים ואבא שלי לא היה איתנו".

שירה טובלי (18)  "בחודשים הראשונים הרגשנו סוג של פחד, כי כולנו ראינו את הסרטונים מטבח 7 באוקטובר".

דניאל: "אני לא פתחתי חודש את האינסטגרם או את הטלגרם, וגם אז ראיתי מעט סרטונים. אולי בגלל זה הייתי אדיש יותר מהאחרים".

חיים: "אני צפיתי כי רציתי להגביר את תחושת ההזדהות שלי".

דהן: "רציתי לצפות בשביל להאמין למה שקרה. מבחינתי כל העולם צריך לצפות".

שגרת הלימודים: "כולנו באותה סירה"

במשך שלוש שנים ניסו לשמור על שגרת לימודים, אם בלמידה מרחוק ואם בלמידה בקפסולות במרחב מוגן או בקרבתו. לילות ללא שינה ואזעקות ללא הפסקה במהלך היום הקשו הן על התלמידים והן על המורים, שחלקם הורים בעצמם לילדים קטנים שלומדים מרחוק או ללא מסגרת חינוכית. "לא היה צורך להסביר שום דבר", אומרת טובלי. "כולנו באותה סירה".

דניאל: "אתה רואה בן אדם שצריך לדאוג שהילדים שלו ייכנסו לזום, שלכל אחד זום משלו, והוא במקביל תקוע איתך". שאר התלמידים מהנהנים ומתארים שיעורים שבהם המורים היו עם ילדיהם על ברכיהם, או אפילו הכינו ארוחת צוהריים בעודם מעבירים שיעור. ולמרות הכול, אומר דניאל, הם הצליחו גם ללמוד את החומר. "המורה שלי לכימיה, אורטל, העבירה לנו חדר בריחה בזום, ובכלל בנתה לנו שיעורים של 40-30 דקות שנהניתי מהם".

אוברמן מספר שמבית הספר נדרשה גמישות רבה, בבניית מערכות שעות "מהרגע להרגע", ובהתאמת אופן הלמידה להנחיות. "אבל אני חייב להגיד לכם", הוא אומר לתלמידים, "שהמורים לא 'נתקעו' אתכם, אלא מרגישים אחריות עליכם כמעט באותה מידה כמו על הילדים שלהם".

"הרגשנו כאילו אנחנו הולכים קדימה ואחורה"

מעבר ללימודים, המלחמה השפיעה על כל תחומי החיים שלהם. "בגלל המרחק לא יכולתי להיפגש עם החברים שלי", מספר חיים, המתגורר בעכו, שהצטרף לבית הספר בכיתה ט'. "והם, שמכירים כבר מהיסודי, כן נפגשו אחד עם השני. בשיחות בלילה בטיול הרגשתי בחוץ, כי היו בדיחות שלא הבנתי. אבל זה הסתדר בהמשך".

כולם עבדו בעבודות שהופסקו בעקבות המלחמה. "התחלתי לעבוד בחנות ליד בית הספר", מספר חיים, "התפטרתי כי לא יכולתי לעבוד בזמן המלחמה".

דניאל: "אני כל החיים משחק כדורסל ובקושי הצלחתי להתאמן. עוד בבית שאן היה לי סל ליד הבית, אבל כשחזרנו לא יכולנו להתאמן בחוץ. גם ברמת הנבחרת היינו מתוסכלים מהפער בינינו לבין הנבחרות מהמרכז. בכלל, הרבה פעמים הרגשנו כאילו אנחנו הולכים קדימה ואחורה. אתה מרגיש שאתה ממשיך ומתקדם קדימה, ופתאום עוד פעם יש הפצצות ואתה נעצר".

הטיול השנתי: "רצינו לבקר במקומות שהשפיעו עלינו"

אחד מאירועי השיא של השנה היה הטיול השנתי, שהתלמידים תכננו בעצמם. "לקראת שנת י"ב שלהם, החלטנו צוות השכבה והנהלת בית הספר ששנת י"ב תהיה שנת מכינה", מספר אוברמן, "כלומר שנה שבה התלמידים מנהלים את עצמם בכל מיני דרכים, בין היתר בתכנון הטיול השנתי, שארך ארבעה ימים. חוץ מתאריכים, לינה ותקציב סגור מראש, התלמידים תכננו הכול – תוכן, תקציב והמסגרת הכללית של הטיול".

טובלי מספרת שחוץ מזמן משותף של כיף, הם בחרו לכלול בטיול גם אתרי זיכרון. "רצינו לבקר במקומות שהשפיעו עלינו, כמו הר הרצל ואתרים של 7 באוקטובר", היא מספרת, "אנחנו צריכים להתכונן גם לשלב הבא, הצבא והחיים הבוגרים". חלק מההשראה לטיול היא מסורת שהתקיימה בבית הספר עוד לפני המלחמה, של טיול שנתי לנגב המערבי בנושא 'חוסן".

אוברמן: "מהצוות החינוכי נדרשו שני דברים: לשחרר את השליטה, אבל גם ללוות צמוד את התלמידים שתכננו את הטיול. להראות להם מה המשמעות של כל החלטה, ולקבוע את סדר העדיפויות. אם נלך לכאן נפספס את המקום ההוא, ואם רוצים אטרקציה יקרה, זה עלול לצמצם את שאר ההוצאות על הטיול".

היה בטיול שהתלמידים תכננו משהו שאתה לא היית עושה?
"כן. אחד הימים הוקדש רק ל'פאן' טהור. לא הייתי עושה את זה. אבל העבודה על הטיול יצרה 'באז' בשכבה. רוב התלמידים יצאו, ולא היו בכלל אירועי משמעת".

מסיבת הסיום הייתה אמורה להתקיים ב-15 ביוני, בערב ההופעה של עומר אדם ברמת גן. זה היה המועד השני של מופע הסיום, שנדחה מ-1 ביוני מסיבות ביטחוניות. ל-80 מתלמידי השכבה היו כרטיסים להופעה של אדם, אבל הם מכרו אותם כדי להשתתף במופע הסיום. פיקוד העורף אפשר את קיומו בהתראה של שעתיים. "נגד כל הסיכויים, הם העלו את מסיבת הסיום", מספר אוברמן.

דהן מוסיפה: "עומר אדם לא יופיע כנראה בשנה הקרובה, אבל אין אחד שיגיד שמסיבת הסיום לא הייתה שווה את זה".

דניאל מספר שהתנהל ויכוח בקבוצת הווטסאפ, "אבל בסוף כולם הבינו את החשיבות".

טובלי: "אני חושבת שהמסיבה גיבשה אותנו בסופו של דבר. מנקודה שכל אחד בשלו, מלחמה, איראן וזה, לנקודה שבה יש לנו מטרה משותפת".

דהן: "לקחתי את הטקס הכי קשה שיש, מתכנון הטקס עם שירה יחד עם קרן אטיאס, מזכירת בית הספר ומנהלת להקת 'קולאורט' הבית ספרית, ועד להיות הכתובת לבעיות של כולם. מורים ניגשו אליי לשאול על תאריך החלופי למסיבת סיום, כשאני בעצמי לא יודעת".

כולם השתתפו במסיבת הסיום. "אומרים לך לפני, 'אלף אנשים יהיו בטקס'", אומר דניאל, "וברגע שעליתי ראיתי שזה בסך הכול המשפחות של החברים. כל מה שנותר הוא לספר מה עבר עלינו".

נושא המסיבה היה אגדות – הצוות החינוכי של בית הספר נהפך לדמויות מהאגדות. במערכון שבו חיקו את אוברמן – 'פיטר פן' כפי שכונה במסיבת הסיום – נאמר כי שירת לא מעט במילואים ("יותר מ-500 ימים" לדבריו) והוצגו תמונות שלו מהשירות.

"לפעמים להיות אחראי זה אומר להתנתק", הוא מספר על ההתמודדות שלו כמורה בשירות המילואים. "ובאמת קיבלתי גיבוי משותפים שלי בבית הספר, שתפסו כמו כלל המערכת את הגיבוי כחלק מהמשימה הלאומית של בית הספר". למלחמה לא היו אזכורים נוספים בטקס עצמו, אך דהן הזכירה אותה בנאומה כנציגת התלמידים.

"למדנו להיות אחראים על עצמנו"

השנה השכבה יצאה למסע לפולין, ואת דניאל תפס רגע אחד במיוחד. "באחד הטקסים דיבר מישהו מהשכבה על אח שלו שנפל במלחמה, וזו הפעם הראשונה שהוא דיבר על זה בכלל. בנקודה הזאת הבנתי למה יצאתי למסע לפולין".

חיים הולך למכינה הקדם-צבאית 'רוח נכון' בירושלים. "ראיתי את התרומה המשמעותית של מכיניסטים בבית הספר. שנת מכינה זו הזדמנות גם כדי לתרום כמה שיותר לפני הגיוס, וגם להגיע לצבא הרבה יותר מוכן, פיזית ומנטלית, וככה גם לתרום בצורה הכי טובה ומשמעותית במהלך השירות הצבאי".

טובלי ודניאל חושבים על שירות קרבי משמעותי בצבא. דניאל: "אני חושב שאם אתה יכול להגן על המדינה, זה אנוכי לא לבחור בזה".

טובלי: "אני רוצה להיות משמעותית, ובעיקר לא לשבת במשרד".

טובלי מתכננת להיות פסיכולוגית, והמלחמה השפיעה על ההחלטה. "המדינה שלנו פגועה מאוד. יש אנשים שעברו הרבה יותר ממני וצריכים סיוע".

דהן, שלמדה במסלול שחרות של חיל האוויר, רואה את עצמה בקריירה צבאית ואחריה בפוליטיקה: "אני רוצה לתרום לחברה".

טובלי: "התבגרנו הרבה יותר ממה שהיינו מתבגרים אילו לא הייתה המלחמה. אלו לא היו שנות נעורים רגילות. התעסקנו הרבה יותר בתחומים של מבוגרים".

דהן: "יותר משלמדנו היסטוריה ומתמטיקה, למדנו להיות אחראים על עצמנו ולהתמודד עם מצבים שלא הכרנו".

חיים: "למדתי להשקיע בלימודים גם בתנאי למידה לא-אופטימליים וכשאין ודאות לעתיד. למדתי להתפתח וללמוד באופן עצמאי. כמובן גם בזכות המורים שהשקיעו בנו קיבלתי הצטיינות שכבתית ופרס מנכ"ל אורט".

דניאל: "למדתי להפריד בין עיקר וטפל, בעיקר לקחת דברים בפרופורציה, וששום דבר לא מובן מאליו. פעם, אם משהו רע היה קורה לי בתחילת היום, כל היום הלך. היום שום דבר לא יפגע בחיוך שלי. אני משתדל להעריך את הדברים הטובים שיש לי".