שתי הפרשות שנקראות השבת, מטות-מסעי, חותמות את ספר במדבר, ואת 40 שנות מסעותיהם של בני ישראל ממצרים. על סיפה של הארץ המובטחת ממשיכים משה, אלעזר הכהן ומנהיגי השבטים להיערך לכיבוש הארץ ולתכנן את חלוקתה. בין טקטיקה צבאית, קביעת הלכות ומסורות ועיסוק במנהלות, ניתן לזהות שתי קריאות כיוון שונות לדמותו המוסרית של עם ישראל, התובע מחדש את ריבונותו בארצו.

נקמה במדינים כחיטוי החטאים

ההצעה האתית הראשונה היא כזו שניתן לקרוא לה "חיטוי רוחני-מוסרי", והיא הדומיננטית יותר בפרקים אלו. בפרשת מטות מסופר על הציווי האלוהי הניתן למשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר ל"א ב). ה' דורש מעם ישראל לצאת למלחמה במדין בעקבות חטא בעל פעור, המתואר בפרשת בלק, שבו בני ישראל מקיימים יחסי מין עם בנות מדין ולאחר מכן אוכלים את זבחיהם ומשתחווים לאליליהם.

ראשית, האל מעניש את בני ישראל במגפה שהורגת עשרות אלפים. היא נעצרת רק אחרי שפנחס, נכדו של אהרן, הורג את אחד ממנהיגי שבט שמעון ואת האישה המדינית שעמה שכב.

עתה דורש ה' ממשה לנקום את נקמתו במדינים על החטא, והוא שולח אלף לוחמים מכל שבט למלחמה. אלו הורגים את כל הגברים במדין, כולל מלכיהם, וחוזרים למשה עם שלל שכולל חפצים יקרי ערך, וגם את הנשים והילדים. אך עבור משה, הנקמה לא הושלמה: הוא דורש שהנשים יומתו גם כן, משום שייתכן שהיו ביניהן מי ששכבו עם בני ישראל והחטיאו אותם, ואיתן גם הילדים הזכרים.

בפקודה זו מבקש משה למחות את העם שגרם לבני ישראל לחטוא. מוחלטות גזר הדין יכולה להתפרש גם כניסיון למחוק את עצם האפשרות של החטא, את האלמנטים שעלולים לגרום לו. אפילו אחרי הרג נשות וילדי מדין, משה דורש שמבצעי גזר הדין לא יכניסו את טומאת החטא וטומאת המוות ויטהרו את עצמם בטרם יחזרו: "וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם וּשְׁבִיכֶם" (במדבר ל"א יט).

"לכלותם כולם פן יחטיאו את ישראל"

השאיפה הזו לסטריליות מתבטאת גם בפרשת מסעי, כשה' מורה למשה לצוות על העם לכבוש את הארץ לאחר שיחצו את הירדן: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ" (במדבר ל"ג נב).

מהפסוקים ברורה הדרישה להשמיד את אמצעי פולחן האלילים, אך המילים "והורשתם את כל יושבי הארץ" נותרות עמומות. עם זאת, הפירושים המרכזיים מבהירים: מדובר לכל הפחות על גירוש עמי הארץ – כפי שעולה לדוגמה מפרשנותו של רש"י. הרלב"ג (רבי לוי בן גרשום) מרחיק ומפרש את הציווי כהוראה על חיסול טוטלי של כל יושביה האליליים: "צווה לכלותם כולם פן יחטיאו הנשארים את ישראל".

רבים יתחלחלו לשמוע על צידוק מעשיהם של בני ישראל, ויש מקום לערער על המוסריות של צו אלוהי המורה על רצח עמים. שאלה אחרת שעולה מהסיפור היא במישור ההיתכנות: אם המאבק הוא נגד שחיתותה מוסרית של תרבות האלילים, האם ניתן למגר אותה לחלוטין בדרך הזו? האם גם לאחר חטא העגל ניתן להשליך את האשמה באלילות כלפי חוץ, כתכונה אינהרנטית של עמים אחרים, הזרה לעם הנבחר?

רוצחים ברחובות העיר

ניתן למצוא בפרשה גם מתווה אחר לבניית חברה מוסרית. הוא לא מנוגד ישירות לסטריליזציה של מצוות כיבוש הארץ, אך מביא סט אחר של קואורדינטות ערכיות, דרך מצוות הלכתיות-חוקתיות הכלולות בהנחיות האלוהיות לחלוקת הארץ.

האל מצווה על שבטי ישראל להעניק לשבט לוי חסר הנחלה 42 ערים שבהן יישכנו, שיהיו מפוזרות ברחבי ארץ ישראל. מבין ערים אלו, מורה האל על הגדרת שש מהן כערי מקלט, שאליהן יוכלו להימלט מי שהרגו אדם אחר בשגגה ורצו לשמור על חייהם מנקמת דם. "לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר ל"ה טו).

כאן נפתחים סוגריים ארוכים יחסית, הנדמים כנטע זר בפרשה. האל מסביר מי הוא רוצח בזדון, שדינו מוות בכל מקרה ואין להגן עליו גם בערי מקלט, ומי הוא ההורג "בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה" (במדבר ל"ה כב), שמוגדר כ'רוצח בשגגה' ואסור להמיתו עד שיעמוד למשפט. אם הרוצח בשגגה יוצא מגבולות העיר, דמו מותר לנקם, אך כל עוד הוא נמצא בגבולותיה, הוא מוגן.

ערי המקלט, באופן כמעט בלתי נמנע, מכילות את החטא בתוכן. עצם העובדה שאדם שהרג אדם אחר וממתין למשפט יכול לחיות בעיר, מבטיחה שיתרוצצו ברחובותיה גם רוצחים. התורה מציעה להכיל את העיוות הזה כדי להציל ממוות את מי שבאמת הרג בשוגג, ואינו ראוי למיתה, ודאי שלא לנקמת דם.

אין מדובר במרחב ללא חוק, אלא בקריאה למערך מורכב יותר של צדק ושל הכרה בגבולות האנושי. יחס זה למי שעשו מעשה נורא, אפילו אם לא במזיד, וקיפחו נפש אחרת, כמו מצהיר בגלוי: האלמנטים הרעים והבזויים ביותר נמצאים גם בתוך הציבור. תפקיד החברה והחוק איננו להעלימם או להשמידם, אלא ליצור מרחב שבו ניתן להתעמת עם הדקויות של כל מקרה ולתת מענה הולם.

ערי המערב כערי מקלט: "האין היתרונות הללו הסיבה העקיפה לגסיסה של מישהו"?

הפילוסוף עמנואל לוינס העלה את סוגיית ערי המקלט בפרשנות שנתן לסוגיה תלמודית ממסכת מכות, באחד הכנסים של האינטלקטואלים היהודים דוברי הצרפתית. קצרה היריעה מלהכיל את עומקם של דברי חז"ל ואת פרשנותו של לוינס, אך נקודת המוצא של פירושו מטלטלת בפני עצמה.

הוא מציע לחשוב על הערים המערביות הגדולות כערי מקלט, שתושביהן הם באופן מובנה אותם הורגים-שלא-בכוונה. "בחברה המערבית, החופשית והמתורבתת אך שאין בה שוויון או צדק חברתיים של ממש", קורא לוינס, "האם יהיה זה אבסורדי לשאול את עצמנו אם היתרונות שמהם נהנים העשירים לעומת העניים – ובעולם המערבי כל אחד הוא עשיר ביחס למישהו אחר. האין היתרונות הללו הסיבה העקיפה לגסיסה כלשהי של מישהו היכן שהוא?"

הוא ממשיך ושואל: "האם לא קיימות במקום כלשהו בעולם מלחמות ומעשי הרג המוניים שהם תוצאה של יתרונות אלה? בלי שאנחנו, תושבי הערים הגדולות שלנו, נרצה ברעתו של אף אחד?"

לוינס מותח ביקורת חריפה על העולם המערבי, החי חיים בטוחים וטובים, בעוד שבחלקים אחרים בעולם אנשים מתים מיתות אכזריות ולא הכרחיות. מתוקף זאת הוא מגדיר את תושבי הערים המערביות כמי שמוגנים מנקמת מי שנפגע מאורח חיינו. זה עשוי להישמע כביקורת נוקבת נגד הסטרוקטורה האתית של ערי המקלט.

"תקווה לחברה אנושית לחלוטין"

עם זאת, הגנה זו איננה פסולה לחלוטין בעיניו, אלא "מוצדקת משום חפותנו הסובייקטיבית" ונועדה להגן מפני סדר חברתי שהוא אולי נורא אף יותר, כזה של "נקמה חסרת אמונה וחוק". לוינס טוען כי: "ערי מקלט נחוצות משום שיש לנו די מצפון לשם כוונות טובות, אך לא די מצפון כדי למנוע בגידה בכוונותינו על-ידי מעשינו. מכאן נובעים מעשי ההריגה בשגגה". עם זאת, הוא לא פוטר את החברה מהתקדמות אל עבר מציאות צודקת יותר ושוויונית יותר.

לשם כך, הוא מביא את המודל של ירושלים, המוצג בהמשך הסוגיה התלמודית. הוא מתייחס לירושלים כעיר של לומדי תורה, שבה התודעה והאתיקה מתפתחות לדרגה גבוהה יותר: "אנו יוצאים מן התוהו ובוהו, שבו כל יצור אינו דואג אלא לקיומו שלו, כדי להיכנס לסדר שבו סוף-סוף רואים את האדם האחר". היפתחות התודעה היא כמובן היפתחות לאחר, גם זה שבשולי העיר וגם זה שמחוץ לעיר או לארץ, זה הגוסס תחת השלכות אורח החיים המערבי.

לדברי לוינס, זו גם השאיפה היסודית של הציונות: ליצור חברה צודקת באמת בארץ ישראל. לא רק מקום בטוח מפני רדיפה, אלא מרחב אנושי יותר. "הטקסט שלנו, שנקודת המוצא שלו בערי מקלט, מזכיר לנו או מלמד אותנו שהשאיפה לציון, הציונות אינה לאומנות או בדלנות נוספת וגם אינה סתם חיפוש של מקלט. היא התקווה למדע חברתי ולחברה אנושית לחלוטין. וכל זאת, לא מחוץ לכל מקום, במחשבות חסודות, אלא בירושלים, בירושלים של מטה".