"אחד הדימויים הכי חזקים שהרגשתי בעבודה על הסרט הוא אימא אדמה, כל הדם שנשפך, האדמה מעבדת את זה", כך מתארת רבאקה תלחמי את תחושותיה בגילום דמותה של אמל, בסרט שמוגדר "דרמה ריאליסטית", ויוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע בירושלים ביום ראשון הקרוב.

במרכז הסרט סיפור משפחתה של אמל. אחיו של בעלה נרצח בריב חמולות, והרצח ממשיך למעגל אלימות שמערב את בעלה ושני ילדיה, ומשפיע בעיקר על בנה סאמר, שנשלח למעצר בית אצל המשפחה היהודית שמעסיקה את אמל ואת בעלה. אמל מנסה להגיע לסולחה עם החמולה היריבה, היא מתהלכת בכפר עם דגל לבן וסופגת איומים בעקבות ניסיונותיה.

הסיפור מבוסס על סיפורה הביוגרפי של התסריטאית, שרון אייל אזולאי. למשפחתה היו צימרים, והעובדים היו מחמולה שהייתה ביריבות עם חמולה אחרת. בין משפחתה לעובדים נרקמה שותפות מיוחדת, וכמו בסרט הם הלינו אצלם צעירים שהיו במעצר בית.

גם הביוגרפיה של נהד בשיר, שביים את הסרט יחד עם דוד אופק, נכנסה לתסריט. אביו נרצח שבוע לפני שהוא נולד ואימו נאבקה עליו עם הסבא. כל חייו הוא גדל סביב הרעיון של נקמת דם. "הוא חווה את הדברים מאוד עמוק", מספר אופק, "וכשהוא נכנס לשלב התסריט הוא שינה ודייק המון סצנות. לדוגמה, כשאמל תולה דגל לבן, למרות שאין עדיין סולחה. זאת סצנה שנכנסה לתסריט מתוך הביוגרפיה שלו".

למה בחרתם, בתקופה של ריבוי מעשי אלימות בחברה הערבית, ליצור דרמה עלילתית ולא סרט דוקומנטרי?
אופק: "רוב המקומות שאנחנו יכולים להתייחס אליהם בתוך מרחב דוקומנטרי הם בדיעבד. אחרי שאנשים איבדו ואין להם מה להפסיד, הם יכולים להתראיין, אם הם לא מפחדים. אנחנו בחרנו ברגע מאוד מסוים בזמן, כשהאם בוחרת להציל את בנה ומחביאה את הנשק. אלה מהלכים שאי אפשר להביא בדוקו, שהדמות עצמה עוד נאבקת. המצלמה לא יכולה להגן עליה או לעזור לה, וזה המקום שאתה פונה לסיפור נרטיבי. אני מרגיש שבסוף זה סרט טראגי, יש לו מבנה כמו אדיפוס, נבואה שכנראה נקבעה מראש, מישהי שמנסה להילחם בגורלה באופן מאוד טראגי".

"אני מאוד אוהבת את זה שהסרט מדבר בשקט"

תלחמי (38) נולדה וחיה בעוספיה. היא משחקת מגיל 22, והשנה שיחקה בסדרה "כל האימהות משקרות" בכאן11. "יש דמויות שאיך שאני מקבלת את האודישן אני מרגישה אותן, ואמל היא דמות כזאת", היא אומרת. "אחרי שקראתי את התסריט עוד יותר הרגשתי אותה. היה לי מאוד מעניין לשחק את הדמות הזאת בכל הרבדים שלה. זה היה הרבה מתוך הבטן ולא מתוך הראש. לא מתוך הבנה חיצונית אלא מתוך משהו פנימי".

חלק מהסצנות, היא מספרת, ריגשו אותה מאוד. "אפילו סצנות שהן לא במובהק רגשיות בצורה יוצאת דופן, נגיד בבית קברות (אמל הולכת עם הבן לבית קברות), פתאום מצאתי את עצמי בין הטייקים, לא הפסקתי לבכות, הייתי צריכה לאסוף את עצמי. משהו בדמות הזאת סחף אותי. גם אחרי הסצנה האחרונה לקח לי זמן להירגע. בכלל, הדמות של אמל, שלא מתעסקת בהאשמות אלא אומרת: 'בואו נראה איך אנחנו מפסיקים את האלימות'. זה כבר לא היה עניין של נקמה. כל מה שהיא רצתה זה להפסיק את מעגל האלימות, והיא אומרת: 'די, מישהו צריך לשים גבול, די, חלאס, לא ממשיכים'. אנשים כל כך עסוקים בנקמה, אין אף אחד אמיץ שיקום ויגיד די, היה צריך אישה להרים את הדגל הלבן והיא לא הצליחה".

הסרט עוסק אומנם באלימות, אך אינו סרט אקשן. "הכול בשקט ובפנים, זה לא בחוץ", היא אומרת, "ומה שיפה בכל יצירת אומנות זה שהיא נתונה לאינטרפרטציה, אולי זה ייקח אותי לכל מיני מקומות, אולי זה ייקח אנשים למקומות אחרים. אותי זה לוקח למקום של השתקה של דעות. אנחנו חיים במקום שלהרגיש זה לא מובן מאליו, לראות כאב, לראות מה זה עושה לנו מבפנים. אני מאוד אוהבת את זה שהסרט מדבר בשקט, יש משהו בנוכחות של שקט שאני מאוד מעריכה גם ביומיום. אני חושבת שכל הסרט בנוי על העדינות הזו, על דברים שהם לא בחוץ".

"להראות את ההשתקפות של האלימות כדי לייצר אימה"

אופק, במאי ותסריטאי מנוסה ועתיר פרסים, שיתף הפעם פעולה עם נהד בשיר, שחקן ובמאי דרוזי. "הבימוי המשותף היה חוויה מאוד חזקה", הוא אומר, "הייתה ביננו חלוקה: אני עמדתי ליד הצלם, הוא ליד המוניטור. הרבה מאוד מהדיאלוגים שקשורים לערבית, בגלל ניבים מסוימים – נגיד מישהו מיפו שצריך לדבר כמו מישהו מהצפון, היו איתו, ואני עבדתי עם הצלם. הייתה מין חלוקה של תחומים, שכל אחד רשאי ויכול לתת פידבק על מה שהוא עשה".

אף שהסרט עוסק במעגל האלימות, היא רק נרמזת בו. אבל תחושת האימה מאלימות מתקרבת מורגשת בו ביתר שאת. לדברי אופק מדובר בהחלטה מודעת: "יש איזו החלטה שבסרט אלימות כמעט ולא נוכחת, גם הגיבורה לא יכולה לראות את הפן האלים של סאמר, הוא הילד שלה, הוא ילד טוב, היא מסרבת לראות, זה העיוורון הטראגי שלה. הסרט לא מראה את האקטים האלימים, אנחנו רואים את תוצאותיהם. הכי קרוב שהסרט מגיע זה הירי על הבית, וכמובן הגופה בסוף, אבל אנחנו אפילו לא יודעים בוודאות מי ירה. זה שאנחנו מראים את ההשתקפות של האלימות, זה מה שמייצר את השקט והכוח, זה מייצר אימה".

מבחינת אופק, הסרט, שמשתתף בתחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי, מעלה שאלות שצריכות להעסיק את החברה הישראלית, במובן של כמה עמוק נותנים לאלימות להגיע, שאלות על נקמה והרג המוני, ואיך הוא משפיע על החברה. לדבריו, "יש את השאלה שאנחנו כישראלים שואלים, מתי התגובה לאלימות צריכה להיות גדולה יותר, מתי להבליג במידה נכונה, האם שקט גורר שקט, שזה משפט שממש נאמר בסרט, זה נכון? האם נקמה היא רק צורך פסיכולוגי או שיש לה גם משמעות אחרת? אלה שאלות שגם ישראל אחרי 7 באוקטובר שואלת, או צריכה לשאול, את עצמה.

"העובדה שאנחנו בסרט עלילתי נותנת אפשרות להעלות את זה למקום יותר מופשט. אם מסתכלים באופן כללי יותר, שאלות של נקמה והרג המוני של הצד השני, הן לא משהו שאנחנו חפים ממנו, יש אנשים שמצדיקים אותו, והסרט נותן לזה מקום, הם לא יכולים להבין אחרת, לא יכולים שישפילו אותנו בלי תגובה שתחצה גבול. זה המחיר שאנחנו משלמים. אני לא חושב שהחברה הישראלית חפה מזה. לפעמים יותר קל לנו לראות את הדברים דרך חברה אחרת".

***

אמל أَمَلْ

בימוי: דוד אופק, נהד בשיר; תסריט: שרון אייל אזולאי; שחקנים: רבאקה אזמירלדה תלחמי, אמג'ד שוא, ג'מיל חורי, הישאם סלימאן, יונה רוזנקיאר, בר שדה, ענבר סבן.

הסרט באתר הפסטיבל